עכשיו שאני איתם, אני יכולה להגיד, שממש, ממש חששתי. לא בגלל שהם קטנים, הם כבר לא.
בגלל שאם היה עובר מחבל הייתי רוצה להיות איתם, ולא במרחק מהם. הייתי רוצה גורל זהה.
איזו מן מחשבה דפוקה זו, אה? איזה עולם אנחנו חיים בו, שזו המחשבה של אמא שיוצאת לערב אחד, ומשאירה את הילדים הבוגרים שלה בבית.
אבל טוב שלא ויתרתי.
טוב שבאתי וחויתי וטעמתי והרחתי.
וראיתי עוד צבע ממך . אחר , אבל זהה.
והתרגשתי. המון התרגשתי.
ולפרקים העיניים דמעו והלב התכווץ.
ואפשר להיות ציני אבל אני לא כזו. כך שלמילים שנאמרו שם, לא על ידי אחד, יש משמעות וערך עבורי. יש משקל.
זה המקום לרשום פה על ערכים בכלל? בכלוב? זה המקום לדבר על אחוה ושליחות ואחריות? מילים עם תוכן?
גם ללא החלק האומנותי, שברור שרק הוסיף, הייתי שמחה לבוא איתך, ותודה על הזכות הענקית שאפשרת לי להיות שם.
המגנט מתנוסס בגאווה על המקרר. באמצע.
וסיפרתי לגדול, שהוא היה עוד ער, איך קיבלתי אותו, ואת כל מה שחויתי וראיתי.
אני מבינה למה אתה שם. למה בחרת כך מלחתכילה.
אני ממש מבינה.
ואני גאה בך.