בכמה שעות שהייתי לבד היו לי מחשבות,
וגם היום בזמן דיוני זום קשוחים ולא נגמרים, התרחקתי למקומות אחרים בראש.
וחשבתי על אהבה, ועל מה שמסביב לה.
למה? כי יצא לנו לדבר על זה קצת. וכי כנראה לא מיציתי, ביני לבין עצמי.
כי התשובה המלאה היא שאהבה זה לא מספיק.
לא לאורך זמן. לא לך ולא לי. אנחנו מספיק זקנים והוכחנו את זה לעצמינו מלא פעמים, עם הרבה פרטנרים.
מה שכן עושה מערכות חזקות ויציבות , כמו מה שאני יודעת שאנחנו יכולים ליצור, זה חיבור ואינטימיות וביטחון ואמון. וזה, מצריך קצת יותר מאהבה.
(ולדעתי יש לנו את זה. אם רק נדע לשמר את זה להמשך)
זה נהדר שיש אהבה, אבל האם כל צד מרגיש שהצד השני מעריך אותו? האם יש התקדמות הדדית , מנוגדת בכיון, לקראת הצרכים שלכם, שונים ומשונים ככל שיהיו?
האם שני הצדדים מסוגלים לקחת אחריות כשהם מפשלים? כשהם פוגעים בצד השני גם אם זה לא במזיד? האם יש תקשורת מקרבת, מתחשבת? תקשורת מקרבת זה קשה.
ממש קשה.
צריך להכיר את עצמך טוב מספיק בישביל לנהל אותה ולא פעם אני נכשלת בזה כשרון חרוץ. אבל השתפרתי. עם הזמן ועם כמות ואיכות הכשלונות השתפרתי מאוד. יש תקווה.
האם אנחנו מסוגלים לפתור קונפליקטים יחד?
האם הצד השני יכול להקשיב לי, כשאני גלויה עם הפחדים ורצונות שלי, (בעיקר הפחדים) ולא להגיד לי ש"אני מגזימה" או ש"אני ביקורתית" או שאני "דרמה קויין" או שאני "נידית". אלא לתת לי מקום אמיתי להשמיע את עצמי.
האם אני יכולה ליצור את אותו המקום למי שאיתי להיות פגיע וכנה מולי, לגבי הדברים שהוא צריך כדי להרגיש מוערך ואהוב?
כי אהבה זו תשובה חלקית.
יש אהבה.
לשנינו.
זה לא מספיק.
זה טוב לכוונה, לפוטנציאל, ועם פוטנציאל לא הולכים למכולת, ולא יוצרים הצלחה.
הצלחה תיקבע אם נוכל להפוך לצוות יחד, בו לכל אחד מאיתנו חשוב מאיך השני חווה אהבה, ואיך השני מרגיש בעל ערך ומתועדף.
אני רוצה *בזה* איתך.
הנה, הכי לא קיטשי שלי.
וגם סופר משעמם :)
