יומן מסע

הוא ישן. 

נוחר לי נחירות יציבות באוזן,  במיטה, לידי. 

היד שלו שחררה אותי למספיק זמן בכדי שאוכל לכתוב. אבל אני יודעת שהיא עוד תחזור. גם הרגל הכרוכה סביבי- תתהדק.

כבר זמן מה שאנחנו ישנים ככה בכל הזדמנות שיש לנו. בחיבוק צמוד. בחום. בהגנה. בכנות. ובקירבה מטורפת.  בכל מה שיש טוב. ויש כל כך הרבה טוב בינינו. 

וזה לא במקום כלום. 

זה משל עצמו ובהוויותו. 

הטוב הזה יקר לי. 

שנה לא עישנתי ופתאים ממש מתחשק לי את הסיגריה של אחרי. כמו אחרי סשן מנטאלי קשוח, ללא מילת ביטחון.

הייתי יוצאת לנשום אויר, אבל כל תזוזה שלי מהמיטה מעירה אותך. אני יודעת כי הנחירות פוסקות. עוד קצת תזוזה וגם נפתחות לך העיניים. זה אני יודעת מניסיון מצטבר.

אני מעדיפה שלא תקץ. אלה שתשוב ותחזור לחבק אותי מתוך שנתך.

אתה חושב שאפשר לשים עך זה מסגרת של זמן? 

כמה זמן עד שימאס לך ממני?

כמה זמן עד שתמצא? 

שתגיד חלאס? 

לפעמים זה מרגיש קרוב מדי.וזה בכלל לא פוסט של חוסר ביטחון.

.אני יודעת שאתה אוהב אותי. אני פשוט יודעת את זה. אני מאמינה לזה כשאתה לא אומר את זה ואני האמנתי לזה כשאמרת את זה היום.כך שזה לא פוסט של חוסר ביטחון.

ורציתי לכתוב,פוסט אחר לגמרי, על שני סשנים, ועל צרחה של מילת ביטחון, וכתבתי אותו למגירה . גם זה קןרה לי לפעמים. רציתי להודיף את התמונה שלי, נו ההיא. 

אבל כרגע, נוחך החיבוק שלך, הכל מתגמד בי. 

וזה לא פוסט של חוסר ביטחון, אהובי.  אבל אולי קצת כן.