אני קצת הולכת על בייצים.
זה לא תמיד כיף, וזה משאיר אותי מתוחה וקצת מכווצת בכל פעם שאני בורחת לי או שיש תגובה, אבל במקרה הזה כנראה אין ברירה. הפער קיים והוא לא קטן וללא מאמץ משותף לא יבנה פה גשר. ואני רוצה מאוד שהוא יבנה.
גם המאמץ המשותף – ניכר. זו לא רק אני שמתאמצת וזה חשוב לי.
לא כיף לי הקליפות האלה, אני שופכת לה את ליבי. ובטח אחרת לא יהיה כיף לו. ואני מסבירה לה שמבחנתי זה גם לא הדבר היחיד, ושהאתגר הגדול עוד יגיע, ושאני מפחדת ממנו.
והיא אומרת לי דברים שאני כבר יודעת.
ואני מסבירה לה דברים שגם היא יודעת.
והיא אומרת לי עוד דברים שאני יודעת.
תבונה ורגישות, ורגישות ותבונה.
ומה אני אגיד לה? שאני כבר יודעת? זה נשמע דבילי כל כך להגיד את זה והרי הדברים תמיד נראים לנו גדולים יותר ונוגעים יותר פנימה כשהם שלנו.
"זמן" היא אומרת לי.
גם את זה אני יודעת.
זמן.
אני מתרכזת בדברים הטובים שגורמים לי לחייך. על אף המיתון. כלכלת השפע במציאות של צנע. הגדרה מחייכת.
אני באמת מתרכזת בדברים הטובים כמו שלא התרכזתי בהם מעולם.
יש הרבה מהם.
חצי הכוס המלאה, מלאה בהרבה יותר מחצי.
אני רגישה מדי.
זה הכל.
עם קליפות הבייצים או בלי.