בשקט שיש לי, אחרי שכולם כבר אכלו וכל אחד נמצא בשקט שלו,
יש לי קצת זמן לחשוב על למה אני סאבית כלפי מי שאני אוהבת ולמה יש לי כזו אישיות מרצה. הרבה יותר מדי מרצה.
ואני חושבת שזה מגיע מגיל מוקדם.
ממקום שבו האנשים הכי קרובים אלי, המבוגרים האחראים עלי- לקחו ממני אהבה, מבלי לתת. ואולי משהו באותה הילדה הקטנה למד שצריך לתת אהבה, שצריך לרצות, כדי שמי שאני אוהבת לא ילך ממני לכמה שיותר זמן, אבל שבסוף גם הוא ילך.
הרבה פעמים אני מוותרת על דברים שחשובים לי, בישביל האדם השני. מתפשרת על דברים שכואבים לי בנפש, שבוערים לי, שהם צרכים מהותיים שלי.
כי אני למדתי להיות ככה, סאבית, מגיל מאוד צעיר.
ורק לאחרונה, אני לומדת לחבקת את הילדה הקטנה הזו , הפגועה מאוד, והכואבת- ולא לוותר על דברים שחשובים לה, גם אם יש לזה מחיר. ויש.
אני מתקשה לסמוך ולהאמין. ממש מתקשה. אני בטוחה שאני אפגע.
ובתוך זה אני מרצה מדי. הרבה יותר מדי.
והפחד הזה בי, שמי שאני אוהבת לא יהיה פה בישבילי, שהוא ינטוש, הוא פצע גדול מדי שהתחיל בגיל צעיר, והתחזק לא מעט גם בבגרות.
הוא פצע פתוח ומדמם.
אני מתקשה לשאול שאלות קשות, אפילו שאני יודעת שצריך.
במקום זה אני מכילה את מה שמטריד אותי, מחייכת, ומקלילה.
אני יודעת למה אני עושה את זה.
רק איך להפסיק את זה אני לא יודעת.
~~~~~~~~~~
היא סיפרה לי על הכאב שלה מול בן הזוג שלה. על האכזבה שהיא חשה באותה הסיטואציה, ועל הקושי שלה מולו.
והבנתי אותה והזדהתי איתה.
כי גם אני ככה.
ואמרתי לה שזה גם אשמתינו- שלי ושלה. שאנחנו נותנות המון, ואז אנחנו כועסות עלינו שאנחנו נותנות כל כך המון...
שצריך להפסיק להיות כזו סאבית.
היא ארזה אומץ לשוחח איתו. והוא הבין.
~~~~~~~~~~~
אני לא מוצאת.
רואה את עצמי שוקעת. ולא שקטה.
ולא מוצאת.
