ניהלנו על זה שיחה לאחרונה והיא עשתה לי מחשבות..
אני לא חסידה של שליטה.
כן כן, אני יודעת שכתוב "נשלטת" ליד הניק שלי.
אני יכולה למצוא הנאה בשליטה.
אני יכולה למצוא סבל בשליטה, ולהנות מהסבל.
ואני יכולה להתחבר להנאה או צורך של הפרטנר שלי בשליטה.
אבל אני עצמי, אינני זקוקה לה.
אני בהחלט יכולה להתחבר למשפט כמו "אהובי, תרביץ לי קצת עם קיין, בבקשה, אני ממש צריכה קצת כאב"
משפט כזה מצטייר אצלי כתמונה של כנות ושל פתיחות בזוגיות, כזו שמאפשר לי לפנות לבן זוג שלי מלכתחילה בדברים העמוקים ביותר של נבכי הנפש.
אצל מישהו ששליטה זה חלק ממנו, או חלק ממהות הבדסמ שבו, משפט כזה דווקא נתפס אצלו כשליטה מלמטה. נתפס כאקט כוחני.
זה מעניין לפעמים, איך אותו מעשה יכול להראות שונה בעיניים שונות.
אבל האמת היא שהמאזוכיסטית שחיה ובועטת בי, צריכה בעיקר את הקושי והתתמודדות שהכאב יוצר, או הסבל ששליטה יוצרת והיא צריכה שזה יגיע ממישהו שהיא אוהבת. מבן זוג שלה.
מבן זוג שלי.
בכלל לא מפתיע אם כך, שאני אוהבת אנאלי. כואב ומענג. כי הוא לקיחתי.
ההתמסרות שקיימת בי, והיא ועוד איך קיימת בי, מתבטאת במיניות.
זה שלך.
זה גן משחקים שלם וכל כולו שלך.
ואין דבר כזה "לא" או "איכסא" או "לא נעים" או "כואב".
אני זה פאקינג דיסנילנד פרטי.
לא לחינם אני לא מאוננת כשאני לבד. אני לא רק 'לא אוהבת' את זה לבד. אלא שזה חלק מיחסי הבדסמ איתך. זה שלך. אז זה יקרה איתך או ליד. ואתה תמיד תיהיה מודע שזה קרה.
אתה פאקינג יכול לספור כמה פעמים אני גומרת בחודש. ולנהל טבלאות אקסל.
זה שלך.
לעולם לא בלעדיך.
וזו הדרך שלי לתת לך ולסמוך עליך.
שתיקח אחריות על המיניות שלנו. על האושר שלנו. על הקצב.
זו שליטה אמיתית שאני מפקידה בידיך על טיב המערכת הזוגית שלנו, שהמיניות היא דבר גדול בה גם בישבילי, אבל גם בישבילך.
זו אמירה- שאני סומכת עליך.
ואני יודעת שאתה לא תאביס אותי ולא תרעיב אותי.
זו אמונה, שתתפוס אותי, כשאפרוס את זרועותי לצדדים, אעצום עיניים ואניח לעצמי ליפול אחורה.
