אז כמה קיטש זה יותר מדי קיטש?
יש בכלל דבר כזה?
אני שוכבת עם עצמי על הספה מתכרבלת בה. אין לי כח לפשוט את המדים. משהו מנחם אותי בהם.
קצת קר לי.
ובזרועות שלך לא קר כלל.
בחיבוק האיתן הזה שלך באמצע הלילה.
אותו לילה, כשרעדו החלונות ולא ישנתי, הייתה זו הנשימה היציבה שלך שהרגיע אותי. אני מכורה אליה.
לאט לאט אני מתמכרת אליך עוד ועוד.
לאט לאט אני מרגישה קרובה יותר.
אני לא יודעת אם אצליח להכיל אותך כשיגיעו הסערות שלך, באופן שבו אתה מכיל אותי כרגע. על כל הדברים החשופים באמת שבי. על כל החששות וחוסר הביטחון, על כל האי שקט. על הכל ולא רק מה שאני מוכנה לחשוף בהדרגה.
אני שמחה עלינו.
וזה יקר לי.
ואני כותבת כי אני מלאת רגש, ועדיף לזיין מרחב נתון של נייר, מאשר את השכל שלך.
למרות המחשבות הלא קוהרנטיות והמבולגנות שלי כרגע.
כן.
הרבה מגע ואהבה עם בנות הזוג זו באמת עצה טובה מאוד.
מתישהו אי השקט יעלם.
הפחדים הלא רציונלים האלה, ירפו לא באמצעות הגיון. כי אין בהם הגיון והגיון לא ממלא אותם.
הם ירפאו עם אהבתך,
עם ניסיון חיובי מצטבר,
ועם מילים שמגובות מעשי אמת.
כמו רכות הגשם, החודרת את חמרה הכבדה.
