יומן מסע

בלילה של הליקוי, כשהירח נצבע באדום, הסתכלתי לשמיים והרגשתי שהוא זו אני.  מחורץ ומצולק, מאיר ועדיין נבלע בצל. נשפט מכל כיווניו. בבחינה מתמדת.

כאילו השמיים עצמם זוכרים כל שריטה שלא מחקה את עצמה. אדום בוהק, יפה אבל שתוק. 

ולא רציתי להסתכל יותר.

מעדיפה לראות את הטוב ביום. כמו הירח. רק בלילה בורח לו. מעדיף כיסוי מלא.

בין כל הקולות, בין כל הפנים, יש רגעים שהשקט ממש צורח.

מוקפת, אבל המבט לא חוצה את הזכוכית שמפרידה.

השנתיים האחרונות לא חלפו עליי – הן חרצו בי. כל שריטה נשארה, כל לילה לבן נחרט עמוק יותר. זה לא רק כאב, זו תביעה של הגוף.

ותובנה קטנה. שאינסומיה זה בעצם מס שהגוף גובה. 

יצא לי קצת מורבידי. אך אני ממעיטה למחוק. קרוב לעשור של חיוכים ומדי פעם מתפלח לו מין פוסט כזה, שאני לא מוחקת.