זה הגיוני עבורי לכתוב על הסשן שהיה כי היה אקסטרימי וממלא במיוחד. וסקסי. ומלא מלא תאווה. גם כי זה סוג של עיבוד, וגם כי זה זיכרון. לפעמים אני אוהבת לקרוא אחורה, ולהזכר בפרטים, בחויות. בתחושות.
ותיכף אני אעשה גם את זה.
אבל יותר חשוב לי לכתוב על השלווה שאתה מביא לחיי. על הרוגע והביטחון.
ואני חרדה לפעמים שזה זמני ונקודתי ויברח לנו. אני חרדה שתשתעמם איתי. שיחסר לך מדי.
ואף על פי כן, יש לי שלמות איתך. יש לי מינון מושלם של הויה, של רגש, של מאמץ.
של אטרף בתוך היומיומי. של חיים.
יש לי זוגיות שקיויתי לה המון המון זמן, ועכשיו כשהיא פה, אני הרבה פוחדת לאבד אותה, להרוס אותה.
ובתוך כל זה אני בוחרת לסמוך בך ולהאמין בנו. ולקוות ששנינו במקום בחיים שרוצה לבנות, יותר משהוא רוצה לאבד, שיודע להעריך את הטוב הקיים, ושיודע הכרת הטוב, והכרת העומק והדבש שטמונים ושניתן לגלות רק עם הזמן.
יש לנו אהבה.
אני מאמינה שהיא תנצח. הכל.
~~~~~~~~~~
הוא מודיע לי, בקולו הרגוע, שעלי לבקש רשות לכל תנועה שאני רוצה לעשות. מלבד נשימה. לנשום הוא מרשה לי. אני כל כך אןהבת שהוא מדבר בסשן. במיוחד כשהכי כואב לי. הדיסוננס בין הרוגע של קולו, לאגרסיביות של מעשיו זה משהו שאי אפשר להסביר בכלל. ואני סאקרית של דיסוננסים.
אז הוא מכאיב לי, הרבה.
באחת הפעמים, היד נשלחת כמעט באינסטנקטיביות למקום הפגיעה.
וכמובן- הוא מחליט להעניש.
כבר לא חשבתי שאפשר להעניש אותי עם כאב. אבל אפשר. ועוד איך שאפשר. עונש אמיתי. אפשר להעניש אותי כך, שכל תנועה שלי מעכשיו והלאה מחושבת.
רק טעות נוספת אחת תיעשה הערב- אני אסובב את הראש לצד השני. גם על התנועה הזו אני אשלם מחיר יקר. מחיר שיחסל את הטעויות שלי קליל.
ואז אני אצלול. עמוק.
עמוק לתוך ספנקים ארוכים עם כלים שונים,עמוק לתוך הקיין, עמוק לתוך הייבבות שלי, עמוק לתוך קוביית הקרח שתידחק לי לתוך הכוס. עמוק לתוך הריח שלך, המגע שלך.
עמוק לתוך מלאות הגוף שלך, שנשכב מעלי לנחמה.
~~~~~~~~~~
אני רואה איך הכאב שלי מעמיד לו. זה סקסי. זה מחרמן.
אני רואה אותו מתגרה מזה שכואב לי.
הוא מחטיף לי עם היד, וזה כואב לי. וכל הנפה שלו, מוציאה צלילי כאב ממני.
ואני רואה, ממש פיסית לנגד עיני, איך הכאב שלי מעמיד לו. וזה כל כך יפה לראות. זה מחרמן. וזה מרטיב במיוחד.
~~~~~~~~~~
לא הייתי בטוחה שאני אכתוב היום.
כי חשבתי שאולי הגיעה הזמן קצת להוריד גם את מינון הכתיבה. הנוכחות כבר ירדה. רק הכתיבה עוד עודנה.
אולי לא לגמרי.
אולי רק קצת.
ואז חשבתי שיש סיכוי שאנחנו עוד נהנים מזה קצת, מהכתיבה הזו. ואולי זו עוד פלטפורמה שלי לדבר איתך. ואולי בעצם, בסופו של יום, יש לזה גם ערך.
אז באתי לכתוב.
קצת לך. קצת לי. קצת לנו.
