כל הערב הזה היה מושלם.
מתחילתו.
הוא היה רך וחם אלי בצורה יוצאת מהכלל. מלא חיבה וקירבה. יותר מכל יום רגיל. זה משפיע עלי, מנגן על כל השריטות הכי עמוקות שלי, משקיט מפלצות ומגביר את הביטחון.
אני בכלל לא עייפה, אני מתרפקת עליו. ראש עמוק עמוק בשקע הכתף, האף מסניף את ריח גופו הטוב והמתוק. בטן לבטן, רגל על רגל. ידיים גדולות סביבי.
"אז מה, את רוצה סשן? כי מוקדם עדין."
שאלה רטורית.
"גם אני לא עייף."
הוא מטפס עלי ומוחץ אותי. חוסר האונים הזה של גוף אל גוף ממסטל.
הוא לוחש לי דברים באוזן. אני דווקא שקטה שקטה. אני נמסה מזה. מהסיטואציה הזו. צמאה למילותיו. הטון שלו נמוך רגוע לעומת הלב הרוטט שלי.
"תתפשטי. לא לזוז."
חבלים. אני לא רק לא זזה. אני צוללת. רגל אחת. רגל שניה. ידיים אזוקות מאחורי הגב.
הוא מטפס עלי שוב. לוחש לי.
"את לא תוכלי להזיז אפילו לא את האצבעות."
ניילון נכרך לי סביב האצבעות. גם ברגליים וגם בידיים. אין לי יותר מוטוריקה עדינה. אני כלבה קשורה, שצונחת על ענן בראשה.
ואז מתחיל סשן אימפקט. כואב לי. אני מכילה וממתינה להפסקות הנשימה בין לבין. אני תוהה אם אפשר לשמוע את העונג שאני חווה בין לבין. אם אפשר לראות את אנחת הרווחה של גופי.
הוא לא נדיב עם הזין שלו בסשנים. והוא מאוד נדיב עם הכאב. יש בזה משהו מיוחד, שמחדד סאדיסם מול מאזוכיסם, וגורם לי להיות נזקקת לזין במיוחד. לייחל למילוי.
בסוף הוא מוציא את הקיין.
אפשר להגיד "התגעגעתי" על אימפקט של קיין? זה כאב אחר, הקיין. כאב צורב. ממוקד. ספציפי.
הייתי בתעופה כבר ממקודם, אבל הקיין שולח אותי לעולם אחר לחלוטין.
אני צורחת עונג.
צורחת.
כמו שלא צרחתי מעולם.
מחניקה את הצרחה עם המצעים.
מתנתקת מהגרון של עצמי.
עד שכואבים לי המיתרים.
עד שאני בוכה.
~~~~~~~~~~
תודה.