יומן מסע

נוסעת לעבודה.

עומס תנועה.

לפני על אופנוע ענק, יושבת בחורה פטיט.

מין דבר קטן כזה, עם תחת מפושק לצידי האריה השואג תחתיה, וטיץ ורוד מנצנץ.

שיערה החום גולש מבעד הקסדה.

דגדוג קל עובר בי.

חשק.

וואלה הרבה זמן לא סשנתי בחורה.

אז אם את מעל גיל 25.

אם את יציבה בנפשך.

שפויה.

וסקרנית.

תפני.

יש לי מלא חרא לאחרונה על הראש .

אמיתי כזה וכבד.

לחץ לחץ לחץ.

הצטברות מבאסת של שיא עומק בצמידות קשה להכלה.

וזה ברור שזה גלים ושזה קורה , ומחר הכל יהיה בסדר,תקופה,  וגבר יוצא לטייל דרך מרפסת וכל זה.

אני מרימה את עצמי.

אני אלופת העולם בלקום וליפול ושוב.

תחילה אני מתפרקת בבכי עמוק. לרוב בעזרתו של מישהו קשוב. 

זה כבר מאחורי.

ואחר כך אני עושה את מה שאני כל כך אוהבת לעשות.

מוזיקה טובה ומרימה, נשימה עמוקה.

בדסמ.

והרבה.

כאב מהסאדיסט המקסים שלי, כאב לחמוד שלי.

בדסמ כמו תרופת פלא,

וכשהוא עם עומק ריגשי מספק, זה סם של ממש המעיר אותי לחיים ונותן לי זריקת אנרגיה של חיות. 

אני מנסה למלא את היומן לעייפה, כך שלא ישאר בו מקום למחשבה פנויה.

להתעסקות ברע. במיותר. 

אני יוצרת טוב לעצמי.

אני בוחרת לחשוב טוב  חיובי.

אני בוחרת לעשות טוב. בדסמ.

כמו אדם צמה השותה לרוויה בקבוק של מים לאחר מסע של עשור במדבר. אני שותה עוד ועוד, וצמעוני רב.

אני נושמת את זה.

באומץ.

בחתירה למגע.

בכנות.

ואני רוצה עוד.

משהו בעומס של האירועים, באי היכולת שלי- לשנות,להטיב, בתסכול שהצטבר בי נוכח הכמיהה,  עשה אותי עצובה נורא.

ולא רציתי להיות לבד.

ממש לא רציתי.

אז התקשרתי אליו.

וביקשתי.

כן הוא נשלט, בתקופה האחרונה הוא נשלט שלי, אבל לא ציפיתי שהוא יבוא מעכשיו לעכשיו.

אולי לא הערכתי אותו מספיק.

הוא לא בא בגלל הבדסמ. הייתי עצובה ולא היה הרבה כאב. 

הוא בא בגללי.

כי הייתי עצובה קצת וכי ביקשתי.

זה כבר מחייך.

וזה לא שהוא לא נהנה, בטח שכן, אבל מה שהזיז לי את המיתרים בלב זה שהוא לא בא לזה. הוא בא להיות איתי. לשפר לי.

גם אם הייתי דורשת ממנו פוט מסאג ולראות סרט.

סאבמישן כלפי מעורר בי נתינה דומית.

אז שלטתי. 

שלטתי וחייכתי.

וניהנתי לראות אותו, לא בקצה שלו, כרגיל, כואב ומזיע, אלא במאמץ שלו- לשפר לי. לחייך אותי. להנעים.

ואם כבר בשליטה עסקינן, אם אתה לא תשמח אותי, מותק שלי, אז מי כן?

ואז קמתי בבוקר וראיתי את הטקסט הזה. 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=936434&blog_id=99117

וחייכתי שוב.

כתבת נפלא.

זה שוב מעיר משהו סאדיסטי בי כלפיך, חומד.

זה מעיר בי את השובבות.

אז בפעם הבא? בפעם הבאה אנחנו (אתה, ברור שאתה) נשלם.

על נשיקות שברחו ללא אישור,

ועל תנועות כשהתבקשת לא לזוז,

ובעיקר על חוסר איפוק בעודי סופרת אחורה 😈.

תשלם ביוקר :) 

תודה על ערב מקסים

}{

ההגדרה של היחסים מחדש זקקה אותי. ברמת המאזו.

אין בקשות.

אין תנאים.

אין הגדרות מראש.

אני כלי ביד היוצר וכל שתירצה לעשות לי – שלך בהגדרה. 

מפקידה מפתחות בידך, תנהג. 

זה נכון שיש חבלי לידה עדין, אך אני חושבת שזה משהו שניתן להתגבר עליו. אנחנו יכולים למצוא את האיזון הנכון כך.

פחות לחץ. פחות ציפיות ואכזבות.

בדסמ נקי ומזוקק באופן שלנו, ששנינו אוהבים.

בדסמ שלי איתך, שאני סומכת עליך בו, ברמות על. ואני בעייתית בלסמוך. תמיד הייתי. 

בדסמ איתך, בו אני מרגישה נח לשחרר. בו הגוף שלי נותן מנוחה נדרשת למיינד.

בו יש לי שקט.

בו יש לי שלווה.

בכמעט שמונה חודשים שאנחנו יחד למדת את הגוף שלי לרמות דיוק מטורפות.

אחרת לא ניתן להסביר יכולת ספיגה של מאות הצלפות, לא מעט מהן עם קיין , בחוסר תנועה כמעט מוחלט.

כי זה אמנם נכון שאני קצת מאזו, אבל מי כמוך יודע שיש לי את המקצב שלי, את הצורך שלי במגע ובכאב ספציפיים מאוד.

אני נדרשת אליהם ברמת הצרכים הבסיסית שלי.

כמו אויר לנשימה.

הכוס הנוזל שלי לנוכח הצריבה, והנגינה שלך, הוא הוכחה ראשונה במעלה שזה עובד עבורי. ועובד טוב.

אני מוכנה אליך שם. ללקיחה שלך.

לכל מה שתירצה לקחת ממני. 

אני כלי, למענך. לספוג את הסאדו שהצטבר בך, ואת אשר מדגדג לך לנשמתך.

אתה צריך לדעת, שברגע שלבשת לי את הקולר, כל עוד שזה בגבול היכולת שלי – לא תשמע ממני "לא". לא תשמע ממני "אל". שאר הדברים, הגוף מספר לך ללא מילים.

ודווקא השתיקה שלי מבשרת על ריכוז ועל התמודדות נדרשת.

על הליכה בגבולות יכולת.

אבל אתה כבר יודע את כל זה.

אני לא אדם קל. אני יודעת את זה.

תודה שאתה ממשיך לטייל איתי בגבולות היכולת שלי, באופן הזה.

שאתה נשאר זה שאוהב לתת לי כאב, ולעשות איתי בדס"מ, גם אם עכשיו זה קצת אחרת.

והאמת היא? שאני צריכה את זה. מאוד.

תודה על הסשן אתמול.

היה לי מעולה.

ואז הוא מעיף אותי מעלה מעלה בסשן שכזה. פתאום אני שוב שקטה.

שתוקה.

עטופה ברוגע שכזה, כואבת.

החום של הענקה שלו מתפזר לי בכל הגוף. ואני נמצאת בנקודה הנכונה הזו, של הקבלה הנעימה. של המאמץ בואך סיבולת.

כאב טוב. נדרש.

של קיין.

בקצב מדוייק, כירורגי כמעט.

כזה שקורא את תנועות גופי כמו שאף אחד אחר לא יכול.

כזה שאני סומכת עליו.

לתת לו לנגן עלי.

"ינעל התחת שלך, ממה את עשויה?"

"פלדה" :)

אז אין תמונות הפעם.

אולי הפעם הבאה.

תודה רבה, מר חניבעל.

תחילתו של עידן חדש.

בכל האטרף שלי היום.

ובכל האי שקט, התזזיתי, שהוא אני,

דווקא התמונות הללו עשו לי נעים.

ושלווה.

ורגיעה לקראת שעות הערב.

אי ירוק של שקט. שלי.

נעשה עוד.

החוט האדום בתמונה הראשונה, והידיעה מה הוא טומן בחובו- מחייך אותי.

ריח הזרע הטרי ממלא את החדר עדין ומחייך אותי.

אתה כבר יצאת לדרכך.

אני, חצי רגועה חצי רועדת, בדום ספייס משלי, נחה במיטתי. זה היה אפטר קייר עבורי לא פחות משהוא היה עבורך.

חושבת על שהתרחש.

על ההרגעות האיטית שלך בין זרועותי.

על שהסדרת נשימה.

קשה לי , שלא לכתוב סשן כזה.

ואתה זונה טובה כל כך.

והזין הזה שלך, עומד איתן יותר כשמכאיבים לו, ידעת? זונה שלי?

הוא בנוי לשוט הקטן השחור.

נוטף אלי.

כמהה.

עיניך הכחולות , מספרות סיפור גופך כולו..

אני לא צריכה לשאול. 

הגוף שלך כולו שקוף לי לפעמים. כמו היום. 

כשאתה בקצה. כשאתה עף.

אני אקח ממך עוד, זונה יפה שלי.

ואתה תאהב.

תאהב את השוט שלי,  עוקץ את אחוריך, ואת כל הגלים שבאמתחתי.

תאהב את התחת נחדר. תייחל לכך.

תאהב כשאתה חסר אונים.

תאהב כשאתה גומר וגם כשלא.

תאהב כשקשה לך.

תאהב חזק.

תכאב עבורי מותק.

תראה כמה זה מרטיב לי בין הרגליים.

תכאב עבורי עוד.

תכאב כך שאצרב בתוכך, ואשאר שם.

עד שלא היה בך עוד ספק.

עד שייגמרו להן השאלות כולן.

עד שתיה כולך, לב פועם אחד, עבורי.

היה נהדר חומד,

תודה.

כאב 

ללמטה

מאמץ

קיין 

שוט

שתיקה.

דחפתי לך את התחתונים לפה וליפפתי מסביב את דבק הפיויסי.

רציתי לעשות את זה הרבה זמן.

הדבק נדבק לעור אבל לא נדבק לשיערות ראשך.

כך שכשמוציאים אותו- הוא לא עושה נזק.

לעומת זאת, הוא עושה אחלה עבודה בלשמור לך את התחתון בתוך הפה.

יודעים החשמלאים מה הם עושים.

כשהצלפתי בך היה שקט.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

כלומר לא ממש שקט אלא שאריות של זעקה שנפלטו לתוך תחתון ספוג ברוק. 

ספגת את הקיין שלי.

שקט. 

מצליפים עכשיו.

אחרי ,

כשכבר היית עיסה רכה לשימושי,

השכבתי אותך על הבטן על המיטה,

ביקשתי לפשק פלחיים,

לבשתי את החגורה הסגולה,

וזיינתי אותך בתחת.

אתה ייללת ספק התחננת לתוך התחתון שבפה.

אין לי מושג מה אמרת ברגעים האלה. לא ניתן היה להבנה.

רק את ה"כן חשופית" הצלחתי לדלות מבין הזעקות.

וחייכתי.

היית סקסי שם כל כך.

הרטבתי מהמיינד ומהלקיחה ממך.

מחדירה אליך ואל נשמך.

הרגשת את הרטיבות שלי, חומד?

היא פושה בי שוב.

*מי שיש לו כוונה לכתוב 'אבל את נשלטת, לא,' - אל תגיבו*

הייתי צריכה את זה חומד,

ממש צריכה את זה.

גם את הכאב שאפשרת לי להעניק לך.

גם את הכניעות שלך אל מולי.

הייתי צריכה את הערצה שלך,

ואת מה שאתה כנשלט יודע לתת לי.

היה לי כיף. 

ומשחחר נורא.

והצווחות  שלך , והקפיצות הקטנות, מגלגל הכאב כנגד הבייצים והזין מחייך אותי. 

זה היה סשן עדין וסקסי.

תודה רבה ♡.