יומן מסע

הייתי רטובה היום מלהכאיב לך. 

מאוד.

הצלפתי לך בביצים ובזין ההולך ומתמתח וחשתי את הפעימות בכוס.

את החרמנות הגואה בי בשילוב עם הרצון לקחת ממך.

תן לי עוד.

יש בך.

אתה יכול עוד.

כל זעקה שלך, הרטיטה של דפנותי והנזילה את חרמונתי למטה.

תזעק עוד עבורי.

תתאמץ.

הסימן היפיפה בפנים הירך הוגדל.

להבא יהיו אלא אחוריך מסומנים באופן הזה.

לא אמרתי לך לבקש הפעם.

הסתכלתי לך בעיניים.

וראיתי שאתה רוצה. 

שאתה צריך.

לא בכית היום, חומד.

אולי כי אני נזלתי מזעקותיך עבור שנינו.

אתה עוד תבכה, בפעם הבאה...

הייתה בי סאבית פעם.

נשלטת.

אמיתית כזו.

שנותנת סאבמישן.

שנותנת כל מה שהיא יכולה.

טוטאלית.

היכן היא היום?

שתיתי איתה קפה, והיא אמרה שכל מה שהיא רואה  מולה זו "דומית".

שתיתי איתו קפה, והרגשתי שאין בי טיפה רצון לזה. לתת.

ומה נשאר ממנה? מהנשלטת שבי.

זו שאמרו לה קיפצי, והיא שאלה כמה גבוה?

זו שאמרו לה לבוא בעקבים, והיא שאלה באיזה גובה עדיף העקב?

זו שאמרו לה תני, שהיא לא רצתה ונתנה. ונתנה מדי.

מה נשאר בי אחרי משבר האמון החריף, אחרי המפלה מטורפת לאחר שנתיים, וההתפכחות הכואבת ממנה?

רק המזו.

ואולי היא עוד תשוב פעם.

כשיבוא הנכון.

ודווקא הצד השני שבי גדל ומתעצם ומתחזק. 

ובא לי להכאיב ולחבק.

ולשמור.

כי זה יקר.

כי אפשר בטוב.

בצורה מעצימה וטובה ומחזקת.

זהו פוסט שמבקש סליחה.

זה לא אתה. 

זו אני שלא מסוגלת כרגע להיות נשלטת. לתת לך נשלטת. 

רק לקחת ממך כאב יכולה ויכולתי.

ולבקשך חום והרבה.

ולא יכולתי לתת כי אין בי.

זהו פוסט סליחה. 

לא בכוונה השליתי אותך.

השליתי גם אותי.

ובאשלייתי זו, הנחתי לה למנוחתה.

היא עוד תשוב.

כשיבוא הנכון.

אני יוצאת לסיגריה נדירה וכוס קפה.

יש לי זמן כי פיניתי לפני מספר ימים, אבל עכשיו הוא זמן לעצמי.

הוא יוצא איתי. הוא חתיך. שחום. בול בטעם שלי.

-"את על הגג?" הוא שואל.

-"כן" אני מחייכת אליו. בנועם. שוב, הוא חתיך.

-"את יודעת מה בת שבע עשתה על הגג?"

-" אני רק סיגריה וקפה. לא פותחת אמבטיה ומתרחצת בעירום עדין"

-"חבל" הוא מסנן בשקט.

ואני בוהה לו בעיניים ללא רתיעה.

מצא את מי להביך.

והמבוכה שלו,  מהמבט הישיר שלי -מאדים בו את לחייו.

אני מסיימת את הסיגריה.

לא מסיטה מבטי, חושבת עליו, על הסשן הקרוב. קמתי סאדיסטית במיוחד. 

-"אני צריכה ספרדר" אני אומרת בקול ספק אליו , ספק לעצמי  ויוצאת מהמרפסת.

הוא לא מבין.

יודעת.

אבל אתה בטח כן.

#יותר. מדי. נועזת. בעבודה

אני מוצאת את עצמי עם רצון להכאיב לו עוד.

אני רעבה לזה.

משהו בזעקה שלו מתמזג יפה כך כך עם השקט שלי.

ואני חסרת סבלנות ממש.

לשמוע אותו מילל תחתי, ולהגיד לו "שקט זונה".

לראותו רועד ממגע ידי, ולהגיד לו "תפסיק לרעוד".

והוא מתעלה על עצמו שם.

ומפסיק.

אני רעבה להכאיב לו עוד.

רעבה להביא אותו לקצה הזה שלו, עם הניצנוץ בעיניים, ספק מהנאה וספק מפורקן, ולקרב אותו לחיכי מיד אחרי.

ללטף אותו.

ברטר של שקט שלו תמורה השקט שלי.

100 מכות של קיין.

ככה באמצע הדרך.

משנה את כלל תוכניותי כי לא מתאפקת.

אני רוצה להכאיב לו עוד.

להכניס לו יד לתוך בית החזה ולשלוט בקצב פעימות הלב.

לסחוט את האיבר, הרטוב, האדום, ולפמפם דם לכל חלקיו.

שומע,

תבקש.

תבקש כדי שאני אדע שאתה רוצה.

תבקש הרבה. 

תבקש ללא הפסקה.

אני רוצה להכאיב לך.

עקבתי אחרי כתביו בכלוב לא מעט זמן .
ולא, אינני איזו ציידת מדופלמת.

משהו בו, בהתמסרות שלו, בחיות שבו, בעומק הרגש שלו- פרט בי מיתרים בבטן .

אז כשהוא ביקש כאב, הוא דיבר אלי.
הזדהתי איתו, עם סיבותיו, וידעתי שיש לי את היכולת לעזור לו.

מה שלא ידעתי, שגם בו יש את היכולת לעזור לי, לתת לי.

זה היה סשן אינטימי כל כך.
משחרר.
כאילו שהוא נועד להיות ורק חיכינו לו שיתגשם.

והוא ספג.
ספג הרבה.
את האטבים המרובים שעליו הסרתי עם השוט הקטן.
והצלפתי.

הרבה.

אחוריו האדימו והחליפו צבעים, הוא התקשה לעמוד במקומו.

נפשו ניגנה, ריחפה.
החזקתי בה על כף ידי , ונזהרתי פן תיפול.
חיבקתי אותו כשהוא בכה דמעות של אמת.
ליטפתי כשכאב.
והקשבתי לו כשביקש לכאוב עוד.
ואפשרתי לטעום, טעימה קטנה ממה שפחד ממנו כל כך- קיין.

לך,-
 יצור נפלא, פלא של ממש.
דע לך שיצרתי בי מקום עבורך בלב.
דלתי תהה פתוחה בפניך תמיד.

תודה רבה לך שבטחת בי.
וסמכת עלי עם גופך.
תודה לך שנתת לי להביט קצת בנשמתך היפה, ושהכנסת אותי פנימה.

היה לי, לכבוד ולעונג

אני שונאת רכבות הרים.

מעולם לא עשיתי או  רציתי לעשות באנג'י.

לא מצנחי רחיפה.

ולא מכוניות מירוץ.

אבל אנדרופינים לעומת זאת....

חסרים לי מאוד.

כאלה שהמח שלי מפיק תוך כדי פיזור החרמנות בגופי.

כן כן, תנו לי להביט על תמונות ציוד באליאקספרסס ומנצנץ לי בעיניים.

תנו לי לעשות תמונות של אחורי המושחרים.

ללא ספק מכורה.

אז עכשיו אני שואלת כך-

איך זה יכול להיות שאני כל כך ג'אנקי של אנדרופינים, וכל כך דוחה אדרנלין?!

האם אני סתירה מהלכת?

וגם-

אפשר בבקשה להחליף את זה בסטירה? 

זה קל להתמסר כשקל.
כשעושים משהו שרוצים ושכיף לעשותו.
כשמה שהוא רוצה תואם את מה שאת רוצה/צריכה.
מן מארג כוחות שכזה.

אבל אם זה תואם ב100% האם באמת יש שם התמסרות?

מתי היא נמדדת ההתמסרות הזו?
מה שוויה?

האם זה כשהזין שלו תקוע לך עמוק בתחת וגורם לך לאורגזמה שטרם חוית?
האם זה שאת מוצלפת עד שאינך יכולה לנשום, והאנדרופינים מציפים לך את כל המח?
זה התמסרות?

יש קשיים שלא ניתן להתגבר עליהם.
כאלו שאני לא יכולתי להם ולא יכולה להם.

ועדין, בעיני, ההתמסרות מוגדרת על ידי הקושי.
כשקשה לך- את שם.

וזה גבול נורא נורא בעייתי שם- קו היכולת האישית. והוא מסוכן אם חוצים אותו. הוא עושה שריטות קשות ומגדיל קשיים קטנים קיימים לרמות פיל.

אני צריכה להרגיש שם הכלה מטורפת. וחשיבות. אני צריכה להרגיש קודמת.
אני אלחם לתת, כשארגיש מקום ראשון.
אני אקרע את עצמי לתת- כשארגיש חשובה יותר מכולן.

אין התמסרות ללא קושי.

כשם שאין אהבה ללא כאב.
וכשם שאין מערכת יחסים ללא מהמורות.

אהובי,
אני אוהבת אותך.

אני אוהבת המון המון.

אני לא ממשיכה הלאה בכלל.
לא משתחררת ממך בליבי ובנפשי.
לא באמת מנסה. ולא רוצה גם.

סליחה שאני לא מה שהייתי פעם,
ולא ממש יכולה להיות.
ורחוק רחוקה מלהיות מושלמת.

לא יודעת לשנות דברים בי שמפריעים לך, לא יכולה לשנות את הדברים בך שמפריעים לי.

אבל אני אוהבת אותך אהבה אמיתית.

ולא בא לי להצניע שרוצה.
ולא בא לי להסתיר שאוהבת.

בא לכתוב את זה כשם שהתחשק לי לכתוב פעם.
תמיד.

בא לי לכתוב שמנסים. ממש ממש.
בא לי לכתוב אהבה אליך, שבוערת בי.

יש לי יומולדת ממש אותותו
ונכון שביקשתי כבר מתנה.
ונכון שקיבלתי את מה שביקשתי.
אני מעיזה לבקש נוספת.

אני מבקשת אותנו.
משהו שהוא אנחנו.
אולי שונה.
אולי אחר.
לבטח טוב יותר לשנינו

לא יודעת למצוא דרך לשם לבד, וגם אם יהיו בה מהמורות, אני רוצה להלך בה בראש מורם.

אני אוהבת אותך.
ואחרי כל הבלאגן והסמטוחה- אני מאמינה בנו.

חשופית.
(המקורית).

*פוסט זה סגור לתגובות למעט לסועד קשוח, אם יבחר בכך (ואם לא זה גם בסדר).*