לפני 7 שנים. יום שישי, 22 בפברואר 2019 בשעה 10:59
תסכול.
אבל שאני חשה.
אבנים הקטנות נוקשות לי על הכתפיים, נקודות, נקודות של דקירות אדומות. אותיות ומילים.
איך לפעמים בלי להכאיב- כואב הרבה הרבה יותר. מילים שנאמרות חותכות בבשר החי, במה שהכי יקר בי בפנים, הכי שמור והכי פגיע, והמילים שלא נאמרות- חותכות עוד יותר.
זה לא יכולת.
זה רצון שאין.
זה ויתור. עלי.
זה לא מספיק לי.
גם אם רוצה שיספיק. זה לא.
לא מכילה את זה כך.
שום שינו מהותי. מיותרת.
צריכה פורקן לזה.
חיים חדשים.
להיות מוכלת.
להבלע.
צריכה להרים את עצמי שנית. מאותו הבור העמוק שאני נכנסת אליו.
מאותה הסיטואציה בדיוק של המתנה ושל שבירה.
בכוחות עצמי.
לבחור בי.
לבחור לזכות להיות קיימת.
לבחור בסיכוי להיות חשובה, ראשונה.
משמעותית מספיק.