רה-ארגון

התעורר בי צורך לבכות. לא משהו ספציפי, סתם מועקה שצפה ועלתה.
רציתי לבכות ושמישהו ינחם אותי.
אבל אז הבטתי סביבי והבנתי שבשעה זו של היום אני לבד ואף אחד לא ייגש לחבק.
מה הטעם לבכות אם כך?! בכי כזה דורש קהל.

אז חייכתי. במקום.
והחיוך הציף דברים אחרים, מעיקים פחות, משמחים יותר.
והחיוך דחק את המועקות לפינות ומילא לי את הבטן.
עכשיו יש לי בטן מחייכת.