רה-ארגון

לא נוהגת לכתוב בלוגים מתבכיינים.
למה?
לא מפחד החשיפה.
פשוט כי אני כזו - לא מתבכיינת, בדרך כלל.
לפעמים נפגעת מאד, לפעמים כואבת, לפעמים עצובה נורא, אבל זה לא מצב מתמשך, זה לא משהו שמאפיל על חיי.
נדירות הנפילות שלי לתהומות הנשייה, וגם כשהן מתרחשות מהר מאד אני יוצאת משם.
בדרך כלל מצליחה להאמין ב"מחר יום חדש".
אז למה דווקא היום כן?
כי עברו עלי 3 ימים קשים. 3 ימים תמימים!!!! שזה המון במושגים שלי.
3 ימים של דברים רעים שקרו.
אמירות שפגעו בי עמוק בבטן.
דאגה עמוקה לבריאותו של הגבר של חיי (אבא שלי כמובן).
באגים טכניים שכמעט ושיבשו תוכניות חשובות.
ימים קשים בעבודה.
באופן כללי, דבר רדף דבר וכל פעם שטיפה הרמתי את הראש הוא נדחף בחזרה למטה.
עוד מעט זה ייגמר, ממש בעוד רגע קט, מכירה כבר היטב את ההתנהלות שלי ובטוחה בכך.
אבל
עכשיו
ממש
עכשיו
אני
צריכה
חיבוק
דוב
חזק
עמוק
מועך
מהלב.
והנהיגה שלך אליי מתארכת עד בלי סוף................