לפני 17 שנים. 21 בדצמבר 2006 בשעה 6:04
מפגש לא קל. ריגשית,פיזית.
סשן כהלכתו.
עומדת מולו, כואבת, דמעות בעיניי.
עמוק בפנים מאושרת אבל מתקשה להודות בכך אפילו בפני עצמי.
בקושי רב מרימה מבט, מביטה בו ואומרת:
"תראה למה הפכת אותי".
"למה הפכתי אותך"? הוא שואל.
"לסמרטוט" אני עונה.
סטירה!!! אבל סטירה!!! כזו שזורקת אותי לרצפה, משאירה אותי שם מקופלת, רועדת, מפוחדת.
"קומי"! הוא מצווה.
ואני מתכווצת קרוב יותר לתוך עצמי.
"קומי"! הוא חוזר ואני שומעת את הכעס מטפס במעלה גרונו.
מתרוממת לאט, נעמדת מולו ברגליים רועדות, במבט מושפל.
הוא מרים ראשי אליו, מסתכל לתוך עיניי ואומר:
"לעולם, אבל לעולם, שלא תעזי לאמר על עצמך סמרטוט. את סמרטוט?!?! תראי אותך. הכי חזקה. הכי מדהימה. הכי אישה. לעולם לא סמרטוט!!!".
והכל נרגע. והכל שלם. והכל מרגיש נכון.
אכן,אדון משכמו ומעלה.
