גבול נחצה.
ולא רק שנחצה, כי אם אחד המשמעותיים שלי.
ולא רק שהוא אחד המשמעותיים שלי, הוא נחצה על פי בקשתי, על פי תיאום מראש שלי.
לא חששתי, באתי לשם מחוייכת, יצאתי עוד יותר.
אחר כך, באוטו, חושבת לעצמי: זהו? את מאבדת שפיות? סוטה מדרך הישר?
ומייד עונה: נהפוך הוא. את אוספת את שפיותך חזרה.
פתאום את מבינה שהדברים שבעבר היו מוקצים מחמת מיאוס, שהיו מבחינתך סטייה, טירוף, הם חלק מהנאות החיים.
את רוצה לחיות את החיים עד הסוף, לנצל כל רגע עד תום, וגם אם הסביבה אומרת שזה לא נכון, שזה מסוכן לך, שתיסחפי, שתשכחי את עצמך בתוך כל זה, אז היא אומרת.
מכירה את עצמך מספיק טוב כדי לדעת שהאני שלך נשמר כל הזמן. שבסך הכל באת להנות וזה מה שתעשי.
את מוצאת את עצמך מתאהבת בך עוד קצת בכל פעם מחדש.
אז לשבת זו לא ממש אופציה היום, גם חזייה לא.
אבל פאקקקקק היה טוב. ויש לך את הסימנים שיעידו על כך.
סימנים בגוף וסימנים בנשמה מסוג חדש לגמרי, כזה שעוד לא היה לך.
וזכרון של הרמת גבה ושל מבט מחייך ושל מבט מתעקש ושל ידיים מחבקות ושל ידיים מגרות ושל חזה תומך ושל יד מכאיבה ושל מילים חודרות ושל יניקת ורידים ושל כף יד חוסמת ושל ושל ושל ושל ושל..........
תודה כבר אמרתי?
לפני 17 שנים. 24 בדצמבר 2006 בשעה 5:39
