לפני 17 שנים. 6 בינואר 2007 בשעה 1:58
ושום עייפות אינה נראית באופק.
מנסה להבין. מנסה להזכר.
יודעת שיש סימנים על הגוף. יודעת שהיצר המיני שלי סופק. יודעת שהיצר הבדס"מי גם הוא. אבל איך?
מה היה שם? מה עשית? איך אני הגבתי?
התנהגתי כראוי? ספגתי? התמסרתי?
הבטת בעיניי? היישרתי אליך מבט?
הכאבת? ליטפת? דרשת? אהבת?
אין זכרון רצוף, רק רגעים, תמונות.
תמונה של כף רגל.
של בטן לבושה בחולצה לבנה.
של יד מתרוממת באוויר. היד שלי? היד שלך?
של גוף נשען על גוף.
של צלילים עוברים מעל לראשי והמוח מסרב לפרש אותם למילים.
המון תמונות ללא כל רצף הגיוני ביניהם.
ובסוף - שיחה. הכי חודרנית, הכי חושפת, הכי אמיתית.
שיחה טובה כזו שמשחררת עכבות ומוציאה לאוויר אמיתות עמוקות.
את השיחה אני זוכרת. את כל היתר עדיין לא.
עוד מעט בוקר.
