לא הלכתי למסיבה אתמול.
התנצלותי בפני הפמיליה והטיצ'רים.
זה לא שלא רציתי ללכת, בערך עד 22:00 השתוקקתי לגמרי.
אבל אז הוא נגע בי וכל היתר הפך להיות שולי ונטול חשיבות משמעותית.
אני שפחה מורדת, זה ידוע לכל.
מתווכחת, מסרבת, בועטת, מנסה את מזלה כל פעם מחדש.
סוף סוף הגיע האחד שלא התרגש מכל הטררם הזה.
"את לא קשה לי בכלל" הוא אמר.
ואני נעלבתי. חתיכת עמוד שדרה גידלתי לי פה והוא לא ספר אותו בכלל.
"אני קשה" עניתי. והוא חייך את חיוך מיליון הדולר שלו.
יושב, מסתכל בי במבוכתי, מסרב לעזור.
עומד, סנטימטר ממני, חש בכמיהתי להניח ראשי על חזהו ומתעלם.
בעדינות פותח את רגליי כשאני מתקפלת מתוך הכאב בירכיים ואף מילה לא נאמרת.
רואה אותי מתפתלת מצריבה וגירוד של שוט מאולתר מסרפדים ואוסר עלי לגרד, או לפחות להניח יד מרגיעה.
מרגיש אותי רועדת מתוך מלחמה פנימית ונשאר בשקט הפנימי הזה שנובע ממנו.
ובסוף, אחרי הכאב, אחרי ההשפלה, אחרי הזמן הכל כך קשה שעברתי מולו:
" אני אוהב את הגוף הזה שלך, את מראהו, את המגע שלו, בואי אלי, לתוך שקע הכתף שלי".
חיבוק, נגיעות, כל כך הרבה נגיעות עדינות.
לא הלכתי למסיבה אתמול
הובלתי לארץ חדשה, לא נודעת וקסומה.
לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 10:23
