רה-ארגון

יושבת בבית הקפה, בקצה המרפסת, נקודת תצפית מושלמת על הרחוב.

ג'ינס צמוד, נמוך במידה הנכונה, כאילו זרוק אך ברור לכל שסכום כסף לא מבוטל הושקע בו.

חולצה שחורה, גב חשוף, חזית מרמזת.

משקפי שמש כתומים, עדשות כהות, כאלו שצריך להסתכל מקרוב על מנת להבחין בעיניים.

קוראת את "הבושם", נסחפת לעולמות לא מוכרים, כמעט מצליחה להריח את הריחות באויר הנישא שם.

גו זקוף, תנוחה גאה, אחת שיודעת שיש לה מה להציע לעולם ואינה מתכוונת להעניק זאת כלאחר יד.

מידי פעם מרימה ראש, מעיפה מבט מרוחק ומתנשא באנשים היושבים בשולחנות האחרים, חיים את היומיום שלהם.

הגבר מהעבר השני מחייך, אני מסיטה קצוות שיער מהמצח וחוזרת לספר, משאירה אותו נבוך.

האישה משמאלי מנסה לתפוס את תשומת לב בעלה שממוקדת במחשוף הכמעט מתגרה שלי ומביטה בי בשנאה.

החיוך שעולה מתוכי כאילו מופנה לספר, אך בעצם בא משביעות רצון עצמית, מאגו מנופח טיפה יתר על המידה.

נותנת לנעל להחליק כמעט לחלוטין מכף רגלי, מנדנדת אותה בעזרת קצות אצבעותי ומבחינה באותה אישה מבקשת

חשבון בחמת זעם.

הדפים בספר מתהפכים לאט, כעת אני כבר עסוקה מידי מכדי להתרכז בו וממוקדת בהשפעתי על סביבתי, מדושנת עונג.

ואז הוא מגיע, מושך את הכסא מולי ומתיישב.

ואני הופכת לנקודה.