קווי מחשבה

כבר לא

תתחיל הסערה בחוץ.

תתפשט.

תתחזק.

הסערה שבפנים? 

היא כבר כאן

ממזמן

מילים....מילים.....

תהיות לא מעטות על עוצמת המילה (הכתובה והנאמרת)

עוצמתית יותר מפליק עסיסי?

מהנפה של קיין?

ממבט מזרה אימה?

מה יש בה במילה שהיא לעיתים משתקת, לפעמים מעוררת.

לפעמים מסמנת דרך.....ולא פעם שולחת למחוזות הבלבול.....

אבל...גם בדממה יש כוח. 

גם לשתיקה יש עוצמות.

אז?

אני עדיין מאמין בה.

במילה.

בכוחה

בעוצמתה

להקשיב ולהתמכר

בין הסדינים החמים

הרגליים המשולבות

השלובות זה בזו

את הכאב שמתפוגג

כאב שצרב

אבל גם הלהיט

את השקט של אחרי

טיפות הגשם בחוץ...

מרגיעות את הסערה

שבכניעה

לפעמים צריך רק להביט

בדממה

ולהבין.....

לבחון את מי שמולנו

את הרדידות

את העומק

את החולשות

את העוצמות

לפעמים..... מי שמולנו הוא מראה

לפעמים הוא האנטי תיזה

לפעמים מוצאים בו/בה את עצמנו

ולרוב....את ההיפך

בכל אחד ואחת יש טיפונת מכל דבר

מי יותר

מי פחות

מי רדוד

ומי עמוק

בסופו של דבר

(או אולי כבר בראשיתו)

ולמרות הכל......

אנחנו זן נדיר

הגשם המכה בכל הכוח

שוטף את האיכסה

מציף את מה שכבר שקע

מנקה אוויר

מטהר אווירה

הטיפות הגדולות, הבשרניות, מטופפות על כל גג

שולחת מסר של רוגע, של שקט, של שלווה

לפני בוא הרוח המסעירה

היא השפיטה הכי נכונה

הסגריריות הזו באוויר

השקט המדומה

כאילו מתבקש לתת חיבוק

לקבל חום

להחזיק חזק...לא לשחרר

למלא ולהתמלא (ולא מסופגניה עסיסית...)

יום שכזה.....

זיון וינילי שמתחיל ביובש, כאב הדדי

חיכוך צורב, שורף

ללכת על הגבול של "רגיל" ומכאיב

הפה הפעור שלה משדר שהיא כואבת

שהיא אוהבת

היא מתמסרת בגניחה, באנחה

כמו אומרת : די, תמשיך

ואני? אין לי כוונה לעצור......

הולם וחובט

מציף את העונג ההוא....הנסתר

זה שמבקש להתפרץ

להתפוצץ בקול עצום

אל הדממה

אלהלרוגע של אחרי

המגע המלטף,המשכר

הרגע הזה בו החיבור העצום.....מתפרק