אל תיגע לי בכדורים

אז יש עכשיו את כל הסערה הזו סביב לק ג׳ל ובנות שמפרסמות שהן הפסיקו עם הלק ג׳ל לגמרי ולא רוצות לעשות שוב.

ואני שואלת. מה איכפת לנו? האם זה משהו שמצריך פרסום כזה נרחב? האם הדבר לא שווה ערך למישהי שהפסיקה לעשות צבע בשיער כי וכי וכי וזה שווה בכלל לדבר על זה?

וגם מדובר בעניין של יופי שהוא לשיקולה של האישה הספציפית. כמו שיש כאלו שלא יתאפרו או לא יקנו בגדים או יפסיקו לעשות שעווה!

הקיצר. תרדו מהלק ג׳ל. זו סך הכל בחירה.

עדיין לא מבינה נשים שלא משקיעות בציפורניים שלהן.

כבר שנים שנים שאני מדייקת את עצמי.

תהליך שהוא כל החיים אבל לקראת בגרות ובשלות אמיתית עם עצמי ועם קבלת היותי בגירה בינונית הבנתי כמה פירוט הסעיפים כה מהותי ורלוונטי לתהליך. אני כבר באמת לא חייבת שום דבר לאף אחד חוץ מהמשפחה אז למה לא לדייק יותר ויותר? ולהלן רשימה חלקית:

קפה על הבוקר.

לוקח זמן להתעורר ויש לקבל זאת.

חולת סדרות משוגעות וחולניות ולא רוצה להתנצל.

אוהבת קניות צריכה הכל מהכל. לא ניתן לשינוי.

מעדיפה לעשות ספורט בלילה.

לא נהנת מקמפינג/מסעות כומתה.

ממשיכה להתדייק.

תודו שחשבתם שהרשימה תהיה יותר ג׳וסי?

איפה עוד אפשר לבקש מקום? איפה עוד יש מקום? אין לי מקום בלב. אין לי מקום לפרטנרים נוספים. לאנשים. לבני אדם.

לעיתים נדמה שהחיים זה ממש כמו סרטונים שגוללים מטה. גוללים מהר. עצירות מעטות בעיניים שקועות. מסכים זוהרים אבודים בחלל של תהיות. מחפשים משהו כדי לעצור כדי להתרגש כדי לחוות. אולי יהיה איזה עניין או פרק שיגרום לי לצחוק. לפעמים באנרגיה לפעמים בלי רצון כך גוללים את המסך לקדימה ולאחור.

חלומות ישנים מרגישים ישנים מידי. כאילו כבר אבדו ואין להם שום ערך או משקל. כך גם רגשות ישנים שהתאדו צוברים מלא אבק במגירת ה׳זה אבד׳.

חרטוטים. כמה אנשים אוהבים לחרטט. להגיד דברים בלי רסן בלי תעודות.  פותחים את הפה בלי מחשבה. זהו עולם של חרטוטים. ממרום גילי דברים מתגלים.

מי זוכר מי היה מי ידע מי שמע. היו זמנים שכניסה לפה היתה דרך לברוח מהסופה או מהשריפה או מחלום טוב או אפילו רע. היכרתי דמויות באות והולכות. באתי כתבתי יצאתי נכנסתי דיברתי טעמתי התגריתי שברתי הלכתי. מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים הקודמים. איפה דברים פוגשים אותי עכשיו ואיפה פגשו לפני שנים. בכל תוך אחד יש ניצוץ מתפרץ שדואך לו לפעמים. גם אני עדיין סכיזופרניה היום מי ידע מי יודע ולמי בכלל איכפת.

הכוח מגיע מלמטה. כמה שיותר נמוך מוביל לכמה שיותר גבוה. כמה שיותר ליד הרצפה חנוקה ומתוסכלת מייצר אנרגיות כאלו שמתפתלות כאילו על עמוד כמו עלים מטפסים שעושים דרכם למעלה. אני עצובה משמע אני אשתפר אני אתקדם אני אתעלה על עצמי. לפעמים העילוי קורה כה מהר כאילו מישהו האיץ את הסרטון קדימה. לפעמים זה לוקח שעות. לפעמים ימים. אבל בסוף מגיעים למעלה אל הצמרת. בוהקת מוארת קורנת. נוסקת לשמיים. יכולה לקטוף כוכבים.

עד הירידה הבאה.

מה אני יכולה להרגיש כשאין הרבה מה להרגיש. הכל עלה נידף ברוח כשמתבגרים. דברים גדולים פתאום נראים קטנים או בכלל לא קיימים. תחושות שחשתי ואשר מילאו אותי פה ושם שם ופה איפה הן אבדו. מחפשת את עצמי ואת הילדה שהייתי אותה אחת שצחקה על הגורל. אותה אחת שחשה כמו זונה בפעמים רבות. איפה הזונה הזו שכ״כ אהבתי ולא אהבתי. למה יש דברים שאני מרגישה שאין להם כבר מקום. למה קשה לי להתרגש ככ. האם אי פעם בכלל התרגשתי ממשהו. ואולי כל זה רוח וסערה על לא דבר ומחר אקום מישהי חדשה. אני רוצה להספיק הרבה אבל בפעמים אחרות אני לא רוצה להספיק כלום. רוח עזה בחוץ כזו שמהדהדת בראש ומרגיעה אותי. מסמנת לי לבוא לשתות משהו ולעשן סיגריה. לזכור שגם כשהזמן נעלם אני כאן ואני חדה מתמיד.

התחלתי מההתחלה שם נפלתי אל מאורת הארנב או אז שטף אותי הכובען המטורף. בדיבורים על אה ודה ועוד כמה הלקאות לא מלאות בתוכן. נטשתי אותו  די מהר חילקתי עוד כמה קלפים למכרים והעפתי נשיקות לעוד מספר סובבים. החלטתי שזהו את הדרך הפעם משנים. וועדה לערך מוסף? ובכן כן מצאתי לעיתים. ועודני נסעתי אל עולמות מתנדנדים. עוד חבר עוד אוזן קשבת עוד שיגעון וגם פסולת. תחכום יהיר תחכום מתון מוסיפים לי עוד קצת טון. את דרכי קצת איבדתי בעולם הגרביים הבודדות והדילמה אם להיוותר פה הציפה אותי קלות. לא חשתי טוב וגם לא רע לא בערך ולא בדיוק. הרגל דרכה ולא דרכה וזהו סיפורי בדיוק. אז אתה בא לפה הרבה.? זו שאלה שאשאל אותך כדי לוודא אם רגליך מתנדנדות על פני הקרקע כמו רגליי היחפות.

יש רגעים שמרגישים שפופים/ יש אנשים שמרגישים גדולים

ולעיתים הם הופכים קטנים לנוכח משברים בין עצמיים/ יש שבועות שנמשכים ונמשכים ובכמה דקות אפשר לנתח לאחור ולצאת מנצחים.

יש פעמים שאני לא מרגישה אני לנוכח ובסביבת אחרים. אני משילה את עורי כמו נחש כדי לצאת בסיטואציה שמולי כאחת שמתמזגת עם הסביבה/ אני זו אני וגם ברגעים של התמזגות נאמנה למקור.

החגים בפתח וזה מעניין לי את הביצית הימנית ממרום גילי/ מעולם לא עניינו אותי החגים האלה שחוזרים על עצמם כמו איחולי יום הולדת גנריים.

עייפות היא מצטברת למרות שככל שישנים יותר עייפים יותר אז אם אשן לילה שלם העייפות לא תיעלם?/ אני אוהבת לישון מאוחר ולנצל שעות קטנות לחשיבה גדולה ואסקפיזם מהיקום.

האובססיה אליו היא בעל כורחי. לא רוצה להיות נטולת אפשרות לכוון את עצמי כשמדובר בו ועדיין השנים כאילו עשו ולא עשו את שלהן. כל טיפה בי ששקעה מתרוממת כה מהר כשיש לי איתו שיח-המינימלי שיהיה. ואז אני מגבבת לעצמי שטויות של לא איכפת לך ותהיי קרה ולא מעניין אותך באמת. כשבפועל כן מעניין אותי. ולמרות שאני יודעת שהוא כבר פחות מדבר אלי מבחינת סגנון שלו ושהוא פחדן ושהיו לו זמנים של אמת הוא התחבא. המוח הקודח שלי מפנטז תמיד. עובד שעות נוספות כמו מכונת ירייה. ובאמת שרגש כבר אין וזו רק איכפתיות מאד גדולה כזו שקשה לאמוד ולהסביר. זו רק אני ואולי זה גם הוא. שתמיד יחוש את המשהו שלא בא לו לדבר עליו.

בא לי גור כלבלבים. מצד שני ממש בא לי שיהיה גם אכזרי. אכזרי ברמה של גרזן אבל לא מסור חשמלי. מחשמל ברמה של כריזמה ושנינות אבל כזו שמבינים אותה אם קצת חושבים. שיחשוב בגדול אבל ירגיש קצת קטן. בא לי שיהיה טורף באופן הדיבור בשיח בקצב. קצב של גדולים כאלו שעברו כבר כמה דברים בחיים. אבל לא יותר מידי כי יש להם רצון לעוד. בא לי דמות. אישיות. אווירה. וויב. כימיה אבל כזו שאינה מאולצת. אילוץ זה מהשטן ממש כמו החיפזון. בא לי חוכמה אבל לא התנשאות בא לי התנשאות אבל כזו שמדודה. כזו אני בא לי.