אל תיגע לי בכדורים

הכוח מגיע מלמטה. כמה שיותר נמוך מוביל לכמה שיותר גבוה. כמה שיותר ליד הרצפה חנוקה ומתוסכלת מייצר אנרגיות כאלו שמתפתלות כאילו על עמוד כמו עלים מטפסים שעושים דרכם למעלה. אני עצובה משמע אני אשתפר אני אתקדם אני אתעלה על עצמי. לפעמים העילוי קורה כה מהר כאילו מישהו האיץ את הסרטון קדימה. לפעמים זה לוקח שעות. לפעמים ימים. אבל בסוף מגיעים למעלה אל הצמרת. בוהקת מוארת קורנת. נוסקת לשמיים. יכולה לקטוף כוכבים.

עד הירידה הבאה.

מה אני יכולה להרגיש כשאין הרבה מה להרגיש. הכל עלה נידף ברוח כשמתבגרים. דברים גדולים פתאום נראים קטנים או בכלל לא קיימים. תחושות שחשתי ואשר מילאו אותי פה ושם שם ופה איפה הן אבדו. מחפשת את עצמי ואת הילדה שהייתי אותה אחת שצחקה על הגורל. אותה אחת שחשה כמו זונה בפעמים רבות. איפה הזונה הזו שכ״כ אהבתי ולא אהבתי. למה יש דברים שאני מרגישה שאין להם כבר מקום. למה קשה לי להתרגש ככ. האם אי פעם בכלל התרגשתי ממשהו. ואולי כל זה רוח וסערה על לא דבר ומחר אקום מישהי חדשה. אני רוצה להספיק הרבה אבל בפעמים אחרות אני לא רוצה להספיק כלום. רוח עזה בחוץ כזו שמהדהדת בראש ומרגיעה אותי. מסמנת לי לבוא לשתות משהו ולעשן סיגריה. לזכור שגם כשהזמן נעלם אני כאן ואני חדה מתמיד.

התחלתי מההתחלה שם נפלתי אל מאורת הארנב או אז שטף אותי הכובען המטורף. בדיבורים על אה ודה ועוד כמה הלקאות לא מלאות בתוכן. נטשתי אותו  די מהר חילקתי עוד כמה קלפים למכרים והעפתי נשיקות לעוד מספר סובבים. החלטתי שזהו את הדרך הפעם משנים. וועדה לערך מוסף? ובכן כן מצאתי לעיתים. ועודני נסעתי אל עולמות מתנדנדים. עוד חבר עוד אוזן קשבת עוד שיגעון וגם פסולת. תחכום יהיר תחכום מתון מוסיפים לי עוד קצת טון. את דרכי קצת איבדתי בעולם הגרביים הבודדות והדילמה אם להיוותר פה הציפה אותי קלות. לא חשתי טוב וגם לא רע לא בערך ולא בדיוק. הרגל דרכה ולא דרכה וזהו סיפורי בדיוק. אז אתה בא לפה הרבה.? זו שאלה שאשאל אותך כדי לוודא אם רגליך מתנדנדות על פני הקרקע כמו רגליי היחפות.

יש רגעים שמרגישים שפופים/ יש אנשים שמרגישים גדולים

ולעיתים הם הופכים קטנים לנוכח משברים בין עצמיים/ יש שבועות שנמשכים ונמשכים ובכמה דקות אפשר לנתח לאחור ולצאת מנצחים.

יש פעמים שאני לא מרגישה אני לנוכח ובסביבת אחרים. אני משילה את עורי כמו נחש כדי לצאת בסיטואציה שמולי כאחת שמתמזגת עם הסביבה/ אני זו אני וגם ברגעים של התמזגות נאמנה למקור.

החגים בפתח וזה מעניין לי את הביצית הימנית ממרום גילי/ מעולם לא עניינו אותי החגים האלה שחוזרים על עצמם כמו איחולי יום הולדת גנריים.

עייפות היא מצטברת למרות שככל שישנים יותר עייפים יותר אז אם אשן לילה שלם העייפות לא תיעלם?/ אני אוהבת לישון מאוחר ולנצל שעות קטנות לחשיבה גדולה ואסקפיזם מהיקום.

האובססיה אליו היא בעל כורחי. לא רוצה להיות נטולת אפשרות לכוון את עצמי כשמדובר בו ועדיין השנים כאילו עשו ולא עשו את שלהן. כל טיפה בי ששקעה מתרוממת כה מהר כשיש לי איתו שיח-המינימלי שיהיה. ואז אני מגבבת לעצמי שטויות של לא איכפת לך ותהיי קרה ולא מעניין אותך באמת. כשבפועל כן מעניין אותי. ולמרות שאני יודעת שהוא כבר פחות מדבר אלי מבחינת סגנון שלו ושהוא פחדן ושהיו לו זמנים של אמת הוא התחבא. המוח הקודח שלי מפנטז תמיד. עובד שעות נוספות כמו מכונת ירייה. ובאמת שרגש כבר אין וזו רק איכפתיות מאד גדולה כזו שקשה לאמוד ולהסביר. זו רק אני ואולי זה גם הוא. שתמיד יחוש את המשהו שלא בא לו לדבר עליו.

בא לי גור כלבלבים. מצד שני ממש בא לי שיהיה גם אכזרי. אכזרי ברמה של גרזן אבל לא מסור חשמלי. מחשמל ברמה של כריזמה ושנינות אבל כזו שמבינים אותה אם קצת חושבים. שיחשוב בגדול אבל ירגיש קצת קטן. בא לי שיהיה טורף באופן הדיבור בשיח בקצב. קצב של גדולים כאלו שעברו כבר כמה דברים בחיים. אבל לא יותר מידי כי יש להם רצון לעוד. בא לי דמות. אישיות. אווירה. וויב. כימיה אבל כזו שאינה מאולצת. אילוץ זה מהשטן ממש כמו החיפזון. בא לי חוכמה אבל לא התנשאות בא לי התנשאות אבל כזו שמדודה. כזו אני בא לי.

לא הייתי כאן מלא זמן כמעט חודשיים וזה לא מפתיע. התיאבון שלי מהעולם הצבעוני עם דיפלומה הזה קצת גווע. אל תטעו זה לא שאני הפסקתי לאהוב דברים שאהבתי אלא פשוט המקום הזה הפסיק להכיל אותי לפתע. ככה לא בפתאומיות התחושה של אובר מנה הורגש. וכן היו תקופות שהייתי פה כמה פעמים ביום! רבאק! איך ככ הרבה? מאיפה התבנית הזו? ובכל מקרה אין אמת בכלום אין אמת בשום דבר. גם אם יש איזו מחשבה שהנה משהו אמיתי בפועל זה פחות. בפועל הכל פחות אפילו תאווה למישהו שהיכרת באוןליין או מסיבה מוטרפת של מלא זיונים. אין אמת היא חבויה עמוק עמוק בתחת של מישהו. למה שוב סימסתי לו? אין לי מושג. רק הגביר את הואקום שלי בראש כלפיו.

כשאני יודעת שגומי זה חרא ומזיק.

כשאני יודעת שקניית נעליים זו תשוקה ריגעית.

כשאני יודעת שכל מעדן נגמר בשירותים.

כשאני יודעת שאין אמת בפי כל האחרים.

כשאני יודעת שלבד זה יותר בטוח.

כשאני יודעת שבולבול זה לא מה שאני צריכה.

כשאני יודעת שמגירה מתפוצצת זו מכה.

כשאני יודעת שכל סקרנות נגמרת בשעמום.

כשאני יודעת שחיוך זה קו עקום.

שאני יודעת שאין חדש תחת הנטפליקס.

כשאני יודעת שתגובות בכלוב זה כמו זכייה בלוטו.

כשאני יודעת שלא תמיד אפשר להאמין לתמונות.

כשאני יודעת שאין לי שליטה על המוח.

חבורת בנות מתבגרות עומדת בצד המדרכה ומצחקקת צחוק מטופש. השאלה היא על מה הצחוק הגדול בדיוק? האם היתה כאן דאחקה כה גדולה עד שנדרש צחוק כזה מוחצן? האם העלתן סרטון מטופש לטיקטוק? האם הפלצתן ליד גבר חתיך? מה שזה לא יהיה בבקשה תתבגרו כבר.

הוא ממש לא לבד. הוא מציב במעגל סביבו את כל האחרים. את כל האחרות. אלו מן העבר ואלו מן ההווה. אלו שיגיעו אלו שכבר מתו. אלו שבולעות אלו שהולכות אלו שנשארות או סתם ידידותיות. לא מדובר באיזו כת או כנופיית פשע מפורטו ריקו. אפשר לומר הרבה על הלבד הזה יש בו נינוחות כזו שקשה להשיג בחברותא. וגם הלחץ מן יושבי הבחוץ לא מציק לטמפרטורה שלי כשאני לבד. הרבה נאמר על לחץ חברתי ועל הצורך הזה של תמיד לחפש עם מי להיות עם מי לדבר עם מי לצאת כדי להיות כמו כולם/ להיות תמיד במעגל החברתי הזה. אחרת אוי לנו נמצא את עצמנו שונים לא קשורים לא מבורכים בחברות וחברים שנהנים מחברתנו. לעיתים המרדף הזה אחרי יושבי החוץ הוא מתיש בתוך אפיזודות החיים. ולעיתים הוא גם לא מתאים לאופי לוויב הפנימי של אותו אדם. אז אני לא מחפשת לרדוף אחרי החברותא. היא קיימת במינונים שלה בתנאים שלי באיך שבא לי ולא בלחץ החברתי הזה שרוצה להכתיב גם לי איך עליי לנהל חיים חברתיים בוגרים. אז זהו זה הלבד שלי והוא לא מאיים עליי.