אל תיגע לי בכדורים

איך פעם אהבתי לכתוב ממש אהבתי.

כתבתי שירים וסיפורים קצרים וגם תחזקתי בלוג ועוד כל מיני דברים שלא קשורים. היום קשה לי לכתוב. לא מצליחה לבטא את עצמי במילים. כמו איזה מעקה ששעון עליי ועוצר אותי. אולי זה כל האוסידי שמונע. אולי זה חוסר במוטיבציה. אולי הגשמיות עלתה על הרוחניות.

אנשים אוהבים לקבל חיבוקים. אתם יודעים שחיבוק זה עם כל הגוף? לא רק עם הידיים? למדתי את זה מסדרת טלוויזיה.

אמא את פה?

נשים גולדיגריות באופן מביך. גברים שמחפשים להציג את הגדול שלהם בכל הזדמנות. נוער חסר עכבות שמנבל את הפה. הורים שלא מעניין אותם מה הילדים עושים. נשים שבשיטתיות מחסלות את הפנים שלהן. גברים שהולכים לאיבוד. חברה שמתעסקת בגשמיות וכסף. חברה ללא מוסר. 

תתפלאו אבל פעם הייתי. יצרתי תכנים עבור קהל מסוים. גם התעסקתי הרבה במדיות וברשתות כדי לקבל לייקים וחרטה. חרטה. לגמרי חרטה. בסוף כל הדברים האלה שכביכול לוקחים לך זמן ואנרגיות הם כה משניים וחסרי חשיבות. אנשים הרי מגוללים היום ברילס או בטיקטוק או וואטאבר כמו מכורים להירואין. לא בטוחה שיש סרטונים שמגיעים לעשר שניות.

האובר הזה בדיגיטל יוצר לנו כאוס בראש. לדעתי לדור הקודם פחות מהדור הנוכחי שמשתמש בזה באופן קונסיסטנטי ומאולץ. 

פעם הייתי יוצרת דיגיטלית. וואלה הייתי סופר שטחית. אני עדיין שטחית. אבל לא יוצרת.

לא מבינה את הבאג הזה שיש לי במערכת. לא משנה כמה אני עובדת על עצמי בולמת מתעלמת עושה נשימות לוקחת כדורים זה לא עוזר.

הייתי לוקחת באח הגדול. אבל והאבל ענק…

הייתי אולי גם מתפרקת. לא יודעת אם הפירוק שם שווה את זה. אולי לאנשים שמחפשים להיות בתודעה. להיות סלבס כאלה של פליטי ריאליטי.

כנראה באגים נועדו להישאר.

כשהתחלתי לא לספור אנשים שזה החל בערך בשלהי השנות 20 המאוחרות שלי לא תיארתי לעצמי שהתהליך יצמיח תוצאות כה יפות.

הרי מדובר בתהליך. שאין שני לו. ברגע שאנשים מבינים שטובתם והערכים שלהם עומדים בראש הם מצליחים להשיג תוצאות. יש פעמים שאני כה גאה בעצמי וטפיחה על השכם נזרקת במטאפורה.

כשהתחלתי לא לספור אנשים לא ידעתי שזה יגיע לתוצאות כה מרשימות.

אשכרה אני בשנה כזו שאני ככ לא סופרת בני אדם שזה מפתיע אפילו אותי.

לאיזה רמות עוד אפשר להגיע.

וחרדה לראות שכלום ודבר לא השתנה. הכל בדיוק אבל בדיוק אותו דבר. אולי קצת כינויים השתנו. נוספו אנשים והלכו. מעבר לזה כלום. כלום. אפילו הסגנון המזוקק של הכינויים פה נותר על כנו. אותם סיפורים אותם אורכים (אתם חייבים לקצר לפסקה סורי) ואותן תמונות. כמה אפשר להישאר אותו הדבר? כמה אפשר לאונן על תמונה? כמה אפשר לא להתקדם? רק אני משועממת מזה כבר?

מציפה בעיה. 

אז יש עכשיו את כל הסערה הזו סביב לק ג׳ל ובנות שמפרסמות שהן הפסיקו עם הלק ג׳ל לגמרי ולא רוצות לעשות שוב.

ואני שואלת. מה איכפת לנו? האם זה משהו שמצריך פרסום כזה נרחב? האם הדבר לא שווה ערך למישהי שהפסיקה לעשות צבע בשיער כי וכי וכי וזה שווה בכלל לדבר על זה?

וגם מדובר בעניין של יופי שהוא לשיקולה של האישה הספציפית. כמו שיש כאלו שלא יתאפרו או לא יקנו בגדים או יפסיקו לעשות שעווה!

הקיצר. תרדו מהלק ג׳ל. זו סך הכל בחירה.

עדיין לא מבינה נשים שלא משקיעות בציפורניים שלהן.

כבר שנים שנים שאני מדייקת את עצמי.

תהליך שהוא כל החיים אבל לקראת בגרות ובשלות אמיתית עם עצמי ועם קבלת היותי בגירה בינונית הבנתי כמה פירוט הסעיפים כה מהותי ורלוונטי לתהליך. אני כבר באמת לא חייבת שום דבר לאף אחד חוץ מהמשפחה אז למה לא לדייק יותר ויותר? ולהלן רשימה חלקית:

קפה על הבוקר.

לוקח זמן להתעורר ויש לקבל זאת.

חולת סדרות משוגעות וחולניות ולא רוצה להתנצל.

אוהבת קניות צריכה הכל מהכל. לא ניתן לשינוי.

מעדיפה לעשות ספורט בלילה.

לא נהנת מקמפינג/מסעות כומתה.

ממשיכה להתדייק.

תודו שחשבתם שהרשימה תהיה יותר ג׳וסי?

איפה עוד אפשר לבקש מקום? איפה עוד יש מקום? אין לי מקום בלב. אין לי מקום לפרטנרים נוספים. לאנשים. לבני אדם.

לעיתים נדמה שהחיים זה ממש כמו סרטונים שגוללים מטה. גוללים מהר. עצירות מעטות בעיניים שקועות. מסכים זוהרים אבודים בחלל של תהיות. מחפשים משהו כדי לעצור כדי להתרגש כדי לחוות. אולי יהיה איזה עניין או פרק שיגרום לי לצחוק. לפעמים באנרגיה לפעמים בלי רצון כך גוללים את המסך לקדימה ולאחור.

חלומות ישנים מרגישים ישנים מידי. כאילו כבר אבדו ואין להם שום ערך או משקל. כך גם רגשות ישנים שהתאדו צוברים מלא אבק במגירת ה׳זה אבד׳.

חרטוטים. כמה אנשים אוהבים לחרטט. להגיד דברים בלי רסן בלי תעודות.  פותחים את הפה בלי מחשבה. זהו עולם של חרטוטים. ממרום גילי דברים מתגלים.

מי זוכר מי היה מי ידע מי שמע. היו זמנים שכניסה לפה היתה דרך לברוח מהסופה או מהשריפה או מחלום טוב או אפילו רע. היכרתי דמויות באות והולכות. באתי כתבתי יצאתי נכנסתי דיברתי טעמתי התגריתי שברתי הלכתי. מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים הקודמים. איפה דברים פוגשים אותי עכשיו ואיפה פגשו לפני שנים. בכל תוך אחד יש ניצוץ מתפרץ שדואך לו לפעמים. גם אני עדיין סכיזופרניה היום מי ידע מי יודע ולמי בכלל איכפת.