אל תיגע לי בכדורים

הוא ממש לא לבד. הוא מציב במעגל סביבו את כל האחרים. את כל האחרות. אלו מן העבר ואלו מן ההווה. אלו שיגיעו אלו שכבר מתו. אלו שבולעות אלו שהולכות אלו שנשארות או סתם ידידותיות. לא מדובר באיזו כת או כנופיית פשע מפורטו ריקו. אפשר לומר הרבה על הלבד הזה יש בו נינוחות כזו שקשה להשיג בחברותא. וגם הלחץ מן יושבי הבחוץ לא מציק לטמפרטורה שלי כשאני לבד. הרבה נאמר על לחץ חברתי ועל הצורך הזה של תמיד לחפש עם מי להיות עם מי לדבר עם מי לצאת כדי להיות כמו כולם/ להיות תמיד במעגל החברתי הזה. אחרת אוי לנו נמצא את עצמנו שונים לא קשורים לא מבורכים בחברות וחברים שנהנים מחברתנו. לעיתים המרדף הזה אחרי יושבי החוץ הוא מתיש בתוך אפיזודות החיים. ולעיתים הוא גם לא מתאים לאופי לוויב הפנימי של אותו אדם. אז אני לא מחפשת לרדוף אחרי החברותא. היא קיימת במינונים שלה בתנאים שלי באיך שבא לי ולא בלחץ החברתי הזה שרוצה להכתיב גם לי איך עליי לנהל חיים חברתיים בוגרים. אז זהו זה הלבד שלי והוא לא מאיים עליי.

תמיד ניחנתי בחוש ההקבלה שלי. בלי קשר לאוהבת גיאומטריה שכמותי תפעול מספר קשרים במקביל היה נטוע באמתחתי. זה לא שזה היה תמיד מוצלח או פורה אבל יש לי את הכלים הפנימיים. פוליאמורית קראתי איפשהו. וברגע שהכל פתאם נודע בין העולם לעצמו היה לי קל יותר לקטלג את עצמי. אני פוליאמורית קל. האמנם? היום במבט אווירי אחורה אני יכולה לדסקס על זה לנתח ולהשפריץ מחשבות. עממא לעיתים ניתוחים לאחור מוציאים את החשק מן החיות. אם אנתח כל דבר הראש מסוגל להתנפח אבל זה די ברור כלפי כל יצורי האדם. כן אני פוליאמורית באיזשהו אופן. ריבוי של אהבות או רגשות או קשרים עם פן מסוים של רגש קורצים לי. אבל מה קורה כשאת מודעת לעצם היותך כזו ובכל זאת אין לך שום נרווים לקיים ריבוי של קשרים או לצורך עניין קשר אחד. האם במצב כזה את פוליאמורית מנודה? פוליאמורית לא כשירה? פולי מאותגרת? כל כך הרבה הרבה שאלות על קפה של בוקר. מזל שזה לא באמת מעניין.

זה נחמד זה נחמד מאד שאני לא מתיישנת או נהיית חיוורת. הנפש עולה הגוף כמעט ולא משתנה הצלקות מתרחבות. פתח היציאה קטן מתרחב וקטן בשנית ולולאה אחר לולאה נסגרת בתוך האצבעות הדקות. מוצאת עצמי משחקת גומי הלוך וחזור בהנאה של ילדה קטנה. והגדולה צועקת עליה מרימה את הקול דואגת להישמע. והדמעות חותכות יורדות עולות נעלמות. כמה לוליטה אני רוצה להיות. וכשהמרדף אחר הטירוף והאדרנלין נגמר חוזר שוב להיות משמים וכמו ההיא שהייתי פעם רק היום הסטים הסקסיים מעט שונים.

מי שזוכר אותי בשמי הקודם ״סכיזופרניה״ וודאי ייזכר שהיא לא עמדה בצד בשקט. היא נתנה את הטון בכל דבר שהיה צריך לטעמה מקטן ועד גדול. וזאת לא כי היא הרגישה בטור מנוסח היטב של עיתון מקומי אלא מתוך מקום שיש דברים שאפשר ליתן עליהם את הדעת גם אם זה כואב. היא נדה ונעה ממש כמו עכשיו. שואפת ונושפת על פני אחרים גם ביום מוצלח יותר או מוצלח פחות. וזה לא שהיא לא שם-היא ממש שם רק אחרת. עדיין נעה ונדה מנסה לפענח מצוקות בעיות לדבר על עולמות שאיפות ומקומות נכספים. ותחושת הנדנוד תמיד נותרת ומאות מחשבות על מאות עניינים גוררת אותה לסולם ועוד סולם. ובדיוק כמו במשחק סולמות ונחשים שעולים ויורדים על לוח המשחק בטורים גבוהים היא מחשבת את הצעדים בראשה אחורה וקדימה במאות דציבלים.

אם ישאלו אותי בתוכנית טלוויזיה או בערוצי מדיה שונים אנבור בראשי ואגחך. סוד אה? כאילו סוד מדינה כמוס כזה? שאסור לספר גם לא לעצמי? אולי בתת מודע שלי זהו סוד והוא עורך באופן עקיף שיחות עם המודע ומגיעים להסכם. הסכם שותפות. הסכם ביצוע ועשייה. לגבי הסוד יא עאמות. אז באמת אם ישאלו אותי אין ספק שלא אגיד שהסוד הוא שמירה על האופטימיות. אני אדם פסימי אבל את זה כבר ידעתם. והסוד גם לא נוגע לאנשים אחרים. כי עם כל הכבוד לסביבה התומכת בסוף לכולם העין צרה. פרט לבן זוג אמין אבל לעיתים הוא יכול להיות שקוע בישבן של עצמו ואז את נתונה לחסדי היקום. אז אולי הסוד הוא כסף? לא ממש ממש לא. כסף זו ברכה אבל מעבר לזה הוא לא יקנה לי איזו הטבה נפשית עושרית. כן אפשר לנחש ולנחש וגם אם אנבור ואנבור אגיע לעוד מספר אפשרויות. אבל באמת כשאני חושבת על זה הסוד שלי הוא פשוט לתת לעצמי את הזמן האידיאלי עבור עצמי כמובן. זמן להתעסקות עצמית פנימית וחיצונית. ואלו אנשים דברים שלא הולכים ברגל או רוכבים על תלת אופן. אז כן זה מה שאני אענה בטלוויזיה או בערוצים אחרים.

לא המלכה המלאה כמובן או זו שמחזיקה את הלב הלאומי בידיים כצורך שלה באהבה רגשנית מתוקה נעימת הליכות. המלכה הזו לא רוצה. היא מלכה כיאה לנשים במעמדה גילה הניסיון שלה התארים שלה וכמות העושר הפיזיולוגי מנטאלי שלה. וזו- לא בא לה דבר. יש אחד מיוחד ואז אחר ממהר ועוד שונה משונה וכל אחד רק מדגיש עד כמה היא כבר לא בנויה לדבר. עד כמה הגבר המובנה הזה שפעם התפשרה על האישיות שלו ועל המראה החיצוני שלו ועל הקלאס שלו לא באמת קיים. וזה לא שאין גברים נעימים. להיפך יש המון. זה פשוט היא שכבר לא נעימה לצד השני.

תודו שכזו כותרת עוד לא ראיתם בטח לא בכלוב. הכלוב? זו רק קלישאה עוד איזה אתר בשקל וחצי או יותר אם עשיתם מנוי כדי לצאת החוצה לחלום לפלרטט ולחפש תאוות. ובתאכלס אין פה משהו שאף אחד לא ראה. ואני לא מדברת על ההצגות במועדוני הלילה המטרידים. ואותי זה לא מספק. אני קופצת מנתרת ומתעסקת כל היום במצבי רוח אובדן חשקים ונהרות של פניות נפשית. ואל תטעו זה לא שאין חשקים בכלל הם פשוט משחקים רולטה רוסית עם איזה גרוזיני בחצר.

בואי בואי אני אעשה לך ככה וככה וגם ככה ואת תעופי למעלה גבוה גבוה כי יש לי גדול כי אני הכל יכול כי יש לי את הכלים כי אני מדהים. אני מהממת אני מושלמת מעיפה אותך גבוה הסקס הכי טוב בעיר. לא תוכל אותי לשכוח כי אני אמצוץ לך באוטו בדרך במסעדה בקיוסק ובכוח. אני יורד הכי מושלם שיהיה לך. יש לי ידיים קוסמיות מלאות בוורידים כמו שכולן אוהבות/אני/אני/אני. כולם מדברים על סקס אף אחד לא מדבר על הנדירות. כמה זה נדיר בכלל שמישהו נהנה מהסקס בעצמו.

פוזה איזו מילה זו יש בה הרבה פוזה למילה פוזה. זה כאילו מישהו חשב על מילה ממש פומפוזית והחליט להפציץ ולהרביץ עגה משוננת עד כדי שיניים שחורקות וחוקרות את המילה פוזה. פוזה היא לא מילה גסה בניגוד למאמינים. ולא באמונות תפלות עסקינן או שמא טפלות. וכשאני אומרת פוזה מה כוונתי מאחורי הקלעים? אין קלעים פה. אני יכולה ללכת רחוב שלם עם המון פוזה. ואם יש לי כובע אז בכלל הוא מקצין את תחושת הפוזה. וכשמביטה לעברי מסביב לסובבים אני רואה סתם סובבים. הם סובבים את עצמם כמו שהשמש סובבת את כדור הארץ. אך אני מקיפה את עצמי כל הזמן. ככה זה כשיש פוזה.

רוצה לומר בקול צאו לי מהפריים. צאו לי מהמסגרת אתם וההנאות המלוכלכות שלכם. לשבת לצחוק לקלל לפטפט לשתות כוס קפה או יין מחורבן ולשחק אותה אנשי המעלה או החברה הגבוהה. מי אתם בכלל שתשבו ותחליטו שאתם החשובים. מי בכלל רוצה שתסתובבו בחוץ ותקרינו איזה אור מרופט שירפט אחרים. מי רוצה לשמוע אתכם או לראות אתכם מצטלמים ומעלים תמונות לאיזה פיד שבעוד שלוש שנים יהפוך למרתף נטוש עם צחנה אותו מקום אליו נקלעו כל פליטי הריאליטי והדמויות השבורות. קחו עצה בחינם. קחו אחריות על עצמכם כבר.