אל תיגע לי בכדורים

נוזפת על עצמי שתמיד זה אותו הדבר. כשאני רואה משהו אישי עליו הלב נחמץ. שוב ושוב ושוב אותו הקטע אותה המנטרה אותה סניוריטה עם אותו מוחיטו. אחרי יום זה מתפוגג לו. אני ערה לכמה השפעה יש לו עליי עד היום. היכרות מגיל תיכון וויב מתחלף ואפס אפשרות לשכוח. מילא הזמן שזה ידוע ומובטח כעושה את שלו אבל למה איתו זה לא. כאילו כן אין אהבה או רגשות אבל תמיד תחושה של החמצה ורצונות. והאמת שזה כבר לא משנה כי היום זה יום חדש ובטח הוא עוד יצוץ לי פה ושם. אבל בינינו הוא קצת הזדקן אז אני יכולה לומר שהוא פחות מושלם.

כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי מתקופת הבגרות המאוחרת ומעלה תמיד היו תזכורות עבורי בנוסח תאכלי איזה סנדוויץ או משהו. וגם אם לא נאמרו בהחלט עברו במוחם. ובעיקר וכמובן של בנות המין היפה הרי איך יכול להיות שגבר יהיה לו בכלל איכפת אם אכלתי משהו היום או בשבוע האחרון. ואז אני תוהה אבל רגע אני באמת לא מהצנימיות האלה אז למה דווקא להיטפל לסגנון התזונה שלי. אתם לא רואים את הרגליים הבשרניות? את הישבן הלא פצפון? ובכלל אולי אסור לי לאכול גלוטן ואני יכולה לאכול רק חסה? אולי יש לי אלרגיה לסוג מזון מסוים? אולי יש לי הפרעת אכילה ואז לא משנה מה-אני לא מסוגלת לאכול. אנשים אוהבים לשפוט מאז ומתמיד עוד מתקופת אדם וחוה שחוה שפטה את אדם שיאהב רק אותה ואז בא הנחש והרס להם. אבל מה שבטוח הוא שגם אם אני אוכל את הסנדוויץ הזה זה לא באמת יעלה אותי במשקל כפי שאת ממש רוצה או היית רוצה- אז למה ההערה?!

אם הייתי צריכה לתת לעצמי פרס אין ספק שהייתי מוצאת על מה. ויודעים מה אפילו את בית האח הגדול יש מצב הייתי לוקחת ולא כי יש לי ווליום גבוה ואני רחוקה מביריונות. אבל מאידך אני גם לא אשב בשקט כשכולם רבים על התקציב במיוחד אם אני מעדיפה חלב שקדים. אם הייתי צריכה לתת לעצמי פרס הייתי מוצאת. ואני מדברת נטו על אפיקים אישיותיים. הייתי מגחכת מעט אם היו קוראים לי לקום לקחת את פסל הזהב על ספר השנה. כי את הספר אני עדיין לא כתבתי. ויודעים מה גם בתכנון זמנים אני ממוצעת ומטה. שלא לדבר על קבלת החלטות נמרצות בבוקר והיעדר רזומה מכאן ועד ארץ הפרעונים. אז אני לא מושלמת ואני חיה עם מה שיש לי להציע. כן אמא אני לא מושלמת ואני לא מּתפּקדת יותר.

מאות קמטוטים מקבלים מגהצים מיד של חצי רופאים חצי אנשים. חצי שטנים בדמות של גברים או נשים שמזקקות את רצוננו לפרצופים מושלמים. הם עובדים וקודחים עוד חור בתוך הפנים ולא מספיק זמן עובר ועוד חור נקדח לו מתחת למצח בין הגבות. וזה בסדר וזה שטויות לא לרצות להתבגר כמו כל הסבתות. להישאר צעירה צלולה מתוחה חלקה. עוד שאפה בהזמנה. והעולם שותק הוא מוחל על הכל בנוסף היותו מתייפח אל מול המלחמות העוני הבדלי המעמדות הקריסה הכלכלית מחירי הדירות והלק ג׳ל. והיא לא מתבלבלת ומהרהרת מה היא תעשה כשהקווים יהיו עמוקים ולפתע אולי גם היא תמהר כמו האחרות אל אגם הזוועות. ואז בדלת תיזכר שלא לעולם חוסן הוא חבר.

ישנם חלקיקים פוסטים וותיקים שגורמים לי להבין כמה הם עתיקים. כבר מחקתי ומחקתי בלוגים שלמים ועדיין למחוק את הכל עכשיו מרגיש לי לא מתאים. כי יש לי חיבור ליצירה שאני מציירת גם אם לפעמים היא קצת מכוערת. ורציתי וחשבתי ונטלתי מטבעות ולא רציתי למחוק את כל הנבואות. אז בחרתי בודדות והעלמתי קיומן. כמו על ההוא שמלווה אותי כבר כמעט מהגן. ולעיתים בחירת פוסט למחיקה זה כמו לבחור לחם במכולת תמיד יש תחושה שזה לא באמת מלא אלא רק לחם בצבע שחור או אולי עוגת סולת.

ובסך הכל שאני מסתכלת על הנוכחים אני יודעת זה לא כמו בסרטים. ולא על הסרטים הפורנוגרפיים אנוכי מדברת כי אם יותר על 101 כלבים. וכולם מתעלקים כולם מלטפים מנסים להיכנס לאיזה תחתונים. והאחרים שרק מערבבים את השכל עם מיץ לימונים כבר יצאו מהאופנה בשנות התשעים. וחקרתי לא מעט וחקרתי גם הרבה על איך דברים באמת עובדים. ולמרות התגליות וכל הגילויים תמיד אשתתף באיזו מסיבת דובונים.

בימים ההם שהתהלכתי על עקבים גבוהים המים היו רדודים. השלוליות מהזיעה של האנשים הציפו את הרחובות וידענו איך ידענו לחיות. כל משקה נוסף מטמטם את הראש וההוא שהלך תיכף יבוא אחר שוב. ובימים שנכנסתי לשמלה הצמודה כי אחת כמוני אף אחד לא ראה. וההוא שהתרגש ידע שאין לו סיכוי כי גם אז הייתי בררנית במחוזות החיזור. ועוד דקה עוברת ואני מחליפה הכל לסניקרס שמלה קצת משוחררת הגוף אותו גוף. מה קרה לך מותק לאן את כבר הולכת? אל תדאג חמוד את העקבים לא זרקתי לאשפתות.

גבולות הם משהו חזק ותמיד כשעוברים אותם משהו נשבר. קבעתי לעצמי גבולות הגדרתי אותם בלשון חדה. ערכים שלא הסכמתי לחורר ופתגמים שתמיד שיננתי ע״פ תקופות. אך מה הם אותם גבולות אם לא ניתן לחתוך אותם לעיתים? איפה הקיום שלי שיבוא ויגיד איזה טעם יש למשהו אם אין שינויים גם לגבולות. והיום שאני מסתכלת בהקיץ או סתם לכיוון הים אני יכולה למלא את הראש בתמונות ודמיונות. ישנם דברים שהגבולות יישמרו לגביהם. ויש גבולות שנוטים להתגמש להשתנות להתפרק. וביני לביני אני יודעת שיצר החיים הוא שישנה את הגבולות.

אם תשאל אותי את השאלה אני אגיד שלא. הגבר עבורי (פרט לחוקי שגם לו יש עניינים) עדיין לא נולד. הוא בבטן של מישהי. אולי הוא אפילו רק ביצית. זה לא שחיפשתי אותו או שהוא אותי. וגם אם ייתקל הוא לא יידע. כשאתה מתאמץ להיות מיוחד אתה אף פעם לא. כשאתה רובץ אתה נמאס. כשאתה מציג חזות קשיחה אתה מאבד מהרכות. כשאתה מניח הנחות מיותרות אין לך סיבה. לפעמים לדעת לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון הוא שיכריע. הפאסיב אגרסיב יוריד ולא יעלה. אם לא תמצא מקום נכון על ידי הכף תוכרע. זה לא אתה דארלינג זו פשוט אני.

הייתי למדה הרבה על סוגי הקשרים הקיימים. שולט נשלט וההוא שבאמצע. כשדברים היו טריים הכל היה הרבה יותר עמוק ייחודי ומרתק. בשלב ביניים דברים הלכו לאיבוד. השולט הנשלט הנשלטת המתחלפת וההוא שרק חושב. הם לא עניינו יותר והטייטל שלהם לא סחף עוד. זה הרגיש כמו קוץ ענק שנכנס לאצבע בלי שום אפשרות להוציא אותו. וכל טייטל שכזה או תמונה שמתיימרת לשקף מי הוא זה שעומד מאחורי ההגדרה רק מציגים את הכישלון בהתהוות ההגדרות שבראשי.