אל תיגע לי בכדורים

סוג של כיתוב שחור על גבי נייר לבן ועוד כמה צבעים ומדבקות מסביב. תחושות של בלונים באופוריה ורכבות הרים לולייניות. תחימה של אסור ומותר בלי חוקים עם הגבלות ויציאת חירום לכל המרבה במחיר ובחינם. עבודה קשה זו עבודה בעיניים אבל מי אמר שתנובה מגיעה בחינם. ולא רציתי דבר לעצמי ובעצם רציתי הרבה. ככה הם גם האנשים שהיו פעם לנגד עיניי ובסוף הכל מעושה. 

אז כמה וכמה מכם (לא נגלה שמות) פנו אלי ואמרו תגידי סייה זה בוטוקס זה? עכשיו בינינו זה לא מעליב זה מחמיא שחשבתם שהלכתי במו רגליי לאיזה רופא אסתטיקה כזה או אחר ידוען או משפיע אינסטגרם או סתם אחר שמזריק בלי תעודה ועשיתי מילוי שפתיים. הכצעקתה? אני בעד הזרקות ניתוחים ושאר הכולירות אם צריך. ויודעים מה אם זה עושה לך סופר טוב יאללה תעשי כי מי אנו שנעצור אותך מתחושת הסיפוק. אבל יש מצב בו אני נגד והוא אם את מהמגזימניות ואלו שעושות בלי פרופורציה. הן באמת נותנות לבוטוקס ערך נכבד בחייהן וזה חבל. אז לכל מי ששאל לא זה לא בוטוקס. זו אני.

הבל הבלים אמרה לי בלשון חריפה מרה וגסה. אבל אני לא ניסיתי לעשות כלום.. אמרתי בלחש. לא נכון היא צעקה. את רוצה להשתלט על העולם. נו באמת אני כזו קטנה איך אני אשתלט על העולם נראה לך בכלל הגיוני. כן כן את רוצה לשלוט בכל הנשים. איך בדיוק אני אעשה את זה שאלתי מודהמת. נו ככה ככה עם הזה שלך. הזה שלי? השכל כאילו? גם! והאופי? גם! וכאילו זה שאני קולית כזו? גם! וזה שאני בפשטות יכולה להשיג מה שבא לי? גם! אה אז את צודקת אני יכולה לשלוט על כל הנשים ועל העולם אמרתי. וכל זה מבלי לחשוף תחת.

שיערי מתבדר לו ברוח שאינה קיימת עוד. רוח מדברית גבית דביקה. תחושות הנשים רבות הן. תמיד כולן חושבות הו אני הו אני כה מרכזית בעולם. הכל סביבי הכל סביבי וכולם רוצים להיות כמותי. אז זהו שרדו מהעץ. זהו לא עולם של סלבס פה שגם הם נידונים לשנת שמיטה. אני מתבדרת קלות מכל אותן שניחנות באובר. Over. כולנו שווים כולנו בסוף בני אדם רגילים עם תכונות כאלה ואחרות שהולכים לשירותים. ארצה לכתוב על כך? אכתוב. ארצה לכתוב על אמא שלי? אכתוב. ארצה לכתוב על פוליטיקה או חוק איסור הפלות? אכתוב. האם זה אומר שאני רוצה להיות נציגה של בית המשפט העליון? לא. האם זה אומר שאני לא אוהבת את אמא שלי? לא. האם זה אומר שאני רוצה להיות מי מכן? ממש לא. יש לי תכונה אחת מאד עילאית. והיא: אני עושה הפרדה ברורה בין כתיבה לבין תחושה. זה שכתבתי לא אומר שחשתי זה שחשתי לא בטוח כתבתי. הקיצר צאו לי מהתחת.

זו העמדה שלי הדעה שלי המוזה שלי האני שלי. שלי. לא שלך ולא שלך ולא שלכם. אתם יכולים לחשוב אחרת אתם יכולים להגיב בשמחה אבל בצניעות ובאיפוק ואתם יכולים לגמרי להיות בוויב שונה ממני. אבל שוב זה שלי. אז ברגע שאני כותבת אנא קחו את הישבן הרדום שלכם ושימו אותו בפריזר לכמה דקות. אם קשה לכם תכתבו טיוטה ואם ממש קשה אז תכתבו פוסט נפרד. לא להתבטא בצורה רקובה אצלי בבלוג. ולא להניח שאני אקח את זה באיזי.

מעכשיו!

ניסיתי להבין למה בגיל הזה בשעה הזו בסטטוס הזה בנוסח הזה היא כל כך מתאמצת להשקיע במראה החיצוני שלה אל מול המצלמה. ולא השקעה באיפור נעליים ושות׳ כי אם מאמץ יתר להציג גוף רזה/כוסית/או איך שלא תקראו לזה. ותמיד הכל מחזיר אותי לאותה חשיבה לאותה מסקנה שהיא יש את אלו שלא משנה מה תמיד יצטרכו שמישהו או משהו יקנו להם תשומת לב. ולא חשובה השעה בחיים. זה פשוט עניין של רצון שמישהו חיצוני יתעניין בך יראה אותך ואך יחשוב הו הנה זו בת 40 והיא עדיין כוסית. שאלת השאלות היא עד מתי זה יפסיק להיות אישיו מבחינתה. דעת הקהל. או הרצון להציג לאחרים את המראה שלה. וגם פה כמו שם עדיין נשים כל הזמן מציגות את מה שכבר ראינו מאות פעמים. אז אני אומרת חזלשו ולכו לפחות תרוויחו כסף באיזו אפליקציית אונליפאנס או משהו. כי כמה כבר אפשר לראות אותך מבלבלת לנו את השכל והמיץ על רצונך לקבל מחמאות.

תגובה שקראתי ואהבתי מכתבה בעיתון הארץ אומרת כך:

״עם כל הכבוד, מי שיקרא הארץ יתרשם שהבעיות היחידות בישראל ובעולמנו קשורות למצב הלהט״ב״. איך שעיניי סיימו את התגובה ידעתי - התאהבתי. כותב תגובה אנונימי אם הינך כאן בבקשה גש הלום. ועכשיו אסביר. מדינת ישראל היקרה ועולם נחמד ומיוחד. אנו עטופים מוקפים נאלצים להתמודד עם מציאות יומיומית שבועית חודשית שנתית מאתגרת שכוללת התחממות כדור הארץ ערבים בדואים רוסים מלחמות מחלות קורונה אישורי קורונה בדיקות קורונה חינוך קלוקל גננות מרביצות ילדים לא מחונכים טינייג׳רים חצופים מחירי נדלן בשמיים הייטקיסטים מעצבנים ואחד חצרוני. ומכל זה כל היום מתעסקים בהומואים. אני מתה על גייז. אבל עיתון הארץ תתחילו לייצר עוד מאמרים פרט מדיונים על גייז.
 

מדרון חלקלק כזה בין מציאות לדמיון. את חשה שאת תופסת את החיים כבד מידי. רגשות ישנים עולים ותחושות שחשת בהן פעם צצות. אלו שכבר קברת באיזה ארון או פשוט נגוזו. מחלקת את החיים לחצאים ולרבעים. אדישות מובהקת לגבי דברים ישנים דברים קיימים. אדישות מאהבות ישנות מרצונות כמיהות. בלהות. הבזקים ושבבים של זכרונות ומחשבות. ושוב נעלמים ושוב חוזרים ושוב הולמים בכוח. את נזכרת ביופי של הזיכרון ובכמה הכל היה שחור או לבן ואהבת את זה. רצית שחור רצית לבן לא אהבת את האמצע. מדרון חלק בין עבר להווה הפערים עצומים הקו ביניהם מעומעם. אינך יודעת כבר מה מציאות ומה הדמיון.

פעם היתה גברת. לגברת קראו גברת פלפלת. היא אהבה להתחבק ולהסתחבק. היא היתה נהנית ונענית. היא היתה קטנה וגם גדולה. יום אחד הופיע לו אדון. הוא רצה אותה מאד את גברת פלפלת אבל היא בשלה. היא לא טרחה להביט לעברו או לומר אף לא מילה. ויום אחד הופיע עוד אדון ואז עוד ועוד. והגברת היתה מוצפת. והיא בשלה. ולפתע החליטה שדי היא מיצתה את כל האדונים והיא חדלה בדיבורים. וכמו שאר הדברים בחיים שמוצו היא מוצתה גם היא. אך בד בבד שמה לב שכולם מוצו. הלא ככה העולם עובד? גם כשאין דיכאון בהכרח ממצים את נפלאות החיים ואת האנשים. ואיך נמשיך אם הכל ימוצה? ולפתע הבינה זה לא שממצים הכל לעולם. זה הכל עניין של תקופתיות. ועניין של תגובתיות. ואז או אז שמחה גברת פלפלת. היא הרי לא מוצתה באמת. היא פשוט כבר לא מגיבה.

בחורה לא אהודה היא אחת ש: לא מקבלת מספיק לייקים בבלוג שלה. אבל למה זה קורה הלכה למעשה? הרי פעם הייתי קצת יותר. כנראה שאני כבר לא מספיק כאן. כנראה שכבר איבדתי רייטינג כי הרבה עזבו או הפסיקו באמת לקרוא. כנראה שאני לא מספקת את הסחורה. כנראה כי החלפתי את הניק. ומכל מקום תמיד אני מבהירה לעצמי שזה לא משנה. כי אנשים באים פראיירים מתחלפים ואהבלות חדשות תמיד מצטרפות. ועדיין יש איזה קוץ קטן שלא הצלחתי להבין לגבי דמויות ומכרים שבכל זאת אהדו אותי בעבר. אבל כן הצלחתי להבהיר לעצמי שזו סתם פלטפורמה סוריאליסטית אז מה זה משנה. תעשה לייק לא תעשה תכתוב שאני אהודה אל תכתוב תעקוב אל תעקוב. אנשים תמיד מתחלפים. וכן מסתבר שגם פראיירים.