לפעמים אני מתהלכת בעולם, ואני כזה-וואלק הבנתי את משמעות החיים. יצרו אותי ונתנו לי ״מתנה״ ענקית והביאו אותי לעולם הזה, זה באמת קסם. אני מסתכלת על מה שסביבי ואומרת, משמעות החיים הוא עצם הקיום שלי בפרק זמן שיש לי לחיות בעולם הזה. זה כזה פשוט!
מה שיקרה יקרה, מה שתהיי תהיי, מה שתחווי תחווי, תגידי תודה ותסגרי ת׳בסטה אחרי 80 שנה. ככה אני חושבת שאני הכי בטהור שלי, שאין לי הפרעות מסביב. שאין לי את כל התיקים שאני סוחבת על עצמי. וזה באמת סופר קול ורוחני ופשוט ומאגניב וזה מחזיק במקסימום 24 שעות.
ואז אחרי 24. אני מתהלכת בעולם. בואי נהיה מדוייקות. בירושלים. ב2 בלילה. מסטולה רצח. קרובה לבית, ברחובות המוכרים שלי, שהם בשבילי כבר כמו חיבוק גדול ונעים להיות בתוכם. ואני תוהה לעצמי-
אחותייייי איפה החיים שלך איפה???
מי את?? מה את?? למה את?? למה יש לך ככה ואין לך ככה?? מה תעשי עם החיים שלך?? מה אם לא תהיי שמחה?? מה אם לא תגשימי את עצמך?? מה אם אני יבזבז את ״פוטנציאל״ וה״אינטילגנציה״ שלי?
מה אם אמצא את עצמי לבד לבד? באה הביתה לדירה עלובה עלובה
ואז- מה שתחווי תחווי ומה שיקרה יקרה, זה כזה שטויות.
הגעתי למסקנה. שהשאיפה המרכזית בחיים שלי הייתה להגשים את עצמי. לממש כל טיפת עבודה ויזע ויצירה שעשיתי. להיות הכי טובה שאני יכולה להיות. לכוון הכי גבוה, להיות כמו האמנים והמעצבים שאני מעריצה. ו-וואלה, את מגלה שזה פאקינג קשה. ופתאום. השאיפה הכל כך מרכזית והדומיננטית הזאת, מתחילה לחנוק אותך! כן! לחנוק! החלום הרטוב שלך חונק אותך!
אם לא אממש את עצמי, מה אהיה בחיים האלה? מה אעשה בחיים האלה?
זה כל הזמן בראש, ברמה כזאת או אחרת. בהקשר כזה או אחר. אני פקעת של שאלות קיומיות, והחרדות שבאות איתן.
תמיד אני אומרת לאמא שלי- אמא, אני לא יכולה לשלוט במחשבות בראש שלי, הן פשוט רצות רצות רצות
אין לי איך לסכם
דאטס איט
