אחת לא מהחברה

יש הודעות שהן שירה. מישהו דופק מילים על המקלדת ואין לו מושג מה הוא עושה. שירה.
נמוכה יותר מים המלח, אינטרסנטית, עלובה, מתרפסת, חסרת אחריות ועדיין יש שם שיר.
ככה על הבוקר.

קשה הבדידות וקשה ההתעקשות עליה והפחד להיחשף והפחד של אדם מעצמו. והרצונות ידועים, מוכרים, אנושיים. יש פחד לקרוא לדברים בשמם, אולי כי זה כמו להודות בחולשות. והן שם, גם אם לא נותנים להן שם. מפלצות בחושך בלי פרופורציה.

ואי אפשר לכתוב. רק לספר. מגבלות המדיום.