אחת לא מהחברה

פרלין​(נשלטת){ש} - איפה? מה קראת?

דנדיליון​(שולטת) - בלוגים. מעבר למסך אני קוראת את הברונים השודדים של מת'יו ג'וזפסון ואת האבטוביוגרפיה של בנימין פרנקלין.
אם את אוהבת תרגומים ישנים לעברית, כדאי לך פרנקלין :)

פרלין​(נשלטת){ש} - הברונים השודדים נשמע כיף!

זה מוזר, אני מאוד אוהבת להתפלש ברחמיי העצמיים בבלוגי, אבל לא סובלת כל כך ספרות נשים ישראלית שעושה בעצם בדיוק את מה שאני עושה.

מצד שני, בבלוגים של אחרות לא אכפת לי לקרוא על זה, כי מבחינתי בלוגים זה כמו לראות ערוץ 3 או ריאלטי, אני לא באמת מצפה לעומק או לעניין לרוב, אלא להסחת דעת.

דנדיליון​(שולטת) - הברונים השודדים זה שם מטעה :)
הספר הוא על ההיסטוריה הכלכלית של ארה"ב, א ב ל, כתב אותו משורר וסופר של ביוגרפיות של משוררים צרפתים, אז הספר הוא חגיגה למי שאוהב לקרוא חומרים אמיתיים.

אני אוהבת כתיבה טובה, גם בבלוגים. זה מה שאני מחפשת. לפעמים מוצאת :)

Aציבעוני​(אחר) - נסי את מיליון רסיסים קטנים
ואת הבלוג של בכוח המוח

דנדיליון​(שולטת) - נסה את הנרי מילר ונורמן מיילר

דנדיליון​(שולטת) - שמות של ספרים?

Sirene{John} - לא מסכימה...

לפי דעתי הכתיבה הזו כשלעצמה היא משמעותית מאוד עבור האדם שכותב אותה. אולי היא אינה משמעותית בעבורך, אבל אחריי הכול מדובר בבלוג.

דנדיליון​(שולטת) - אני מסכימה איתך :) ומסכימה שאת לא מסכימה איתי אז אנחנו מסכימות על משהו.
אני חושבת שאני יודעת למה את מתכוונת.
הקושי בכתיבה תירפויטית, בעיני, הוא לצאת מהמעגל הזה ולהגיע לכתיבה משמעותית, גם של אדם כלפי עצמו.
כשחוויות מנוסחות באופן בהיר, המחשבה בהירה. כשהמחשבה בהירה, יש סיכוי לפרוץ את המצב המנטלי התירפויטי.
ד"א, מה זה תירפויטי בעינייך?

Sirene{John} - הופתעתי! לא הייתי בטוחה שתראי את התגובה, לא כל שכן תגיבי לה כל כך מהר:)

אני הבנתי את המונח הזה בתור "כתיבה מחלימה" (כמובן, בהחלט יכול להיות שאני שוגה בפירוש הזה) כתיבה שמנסה להוציא מהמערכת רעלים. היא יכולה להיות מנוסחת באופן בהיר כפי שכתבת, והיא יכולה להיות גם "רע לי ומר לי, עכבשים אוכלים אותי." הכוח שלה הוא בעצם ההוצאה של הזכרונות/דימיונות/פחדים החוצה אל האוויר הפתוח. בגלל זה בלוג זה דבר הרבה יותר חזק מיומן. דווקא בגלל אותה להקת מקוננות שציינת קודם לכן. אני מניחה שבמקרים כאלו קל להרגיש סוג של שייכות, בגלל שהיי, קיבלתי חיזוק חיובי על זה שרע לי - אבל לדעתי עדיף החיזוק החיובי החיצוני, שעשוי להוביל להרגשה טובה יותר, מאשר להשאיר את הכול בפנים.

רק דעתי:)

דנדיליון​(שולטת) - :)
אני חושבת שכתיבה תירפויטית לא תמיד מחלימה. כשהיא נשארת תירפויטית, החוויה כאילו לוכדת את האדם באותו מקום. לכן אני לא אוהבת את להקת המקוננות, בעיני זה עידוד לאדם להוציא, לשחרר ולהמשיך לבחוש בכאבים. לכן זה שונה מכתיבה משמעותית. כתיבה על טראומות יכולה להיות משמעותית, גם כתיבה על זוועות.
ההבדל הוא, בין התפנקות על הייאוש, לבין ניסיון להתמודד איתו. את העידוד לאותו פינוק אני לא סובלת. אני חושבת שעל זה אנחנו מסכימות :)