הגיגי ג'וני

"בעולם הזה כולנו חיים על סיפונה של ספינה שהפליגה מנמל שאיננו מכירים אל נמל שאיננו יודעים איזה הוא; חייבת להיות לנו זה כלפי זה אדיבות של נוסעים." פרננדו פסואה.

https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5e0aade7baa52

הכלוב הוא סוג של מחבוא גלוי.

לא מעט אנשים מוצאים את עצמם כאן כי בכלוב הם נותנים דרור לסטיות, לנטיות, למשיכות ולסודות הכמוסים שלהם.

אך ברגע שאלה הופכים לאמיתיים מדי, הרבה מאיתנו מתכנסים בתוך עצמם ובורחים חזרה לעולם הונילי.

כך, שואלים את עצמנו אם אנחנו יותר וניליים או יותר בדסמיים וממשיכים לחיות במין לימבו שבין לבין.

כשהעולם הונילי משעמם אותנו אנחנו מוצאים מפלט בכלוב.

כשהבדס"מ הופך אמיתי מדי אנחנו בורחים חזרה לוניל.

מסרבים להבין שאחד הם, שני צדדים של אותו מטבע.

כשנגיע להשלמה, הפנמה ורוגע, מבלי להיבהל ולנוע בין מפלטים,

נמצא את מקומנו על הספקטרום.

להוריד את הבגדים ולעשות סקס זה קל,

אנשים עושים את זה כל הזמן.

אבל לפתוח את הנשמה שלך בפני מישהו

ולתת לו להיכנס למצבי הרוח שלך, למחשבות, לפחדים, לתקוות, לחלומות, לעתיד...

פה מתחיל העירום.

שיר הלל לסטראפון / ג׳וני

כְּשֶׁאַגַּנֵך מִתְנוֹעֵעַ הָלוֹךְ וָשׁוֹב
אֲנִי לֹא יָכוֹל שֶׁלּא לַחֲשׁוֹב,
אֵיך לְרָגַע זֶה בְּדִיּוּק פִּלַּלְתִּי
עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁבְּפָנַיִך הִתְקַפָּלְתִּי.

אֵיך הַכֹּל קָרָה בִּמְהִירוּת הַבָּזָק
וְכָעֵת אֲנִי מִתְמוֹדֵד וּמַחֲזִיק חָזָק,
בְּעוֹד שֶׁלְּךָ עַל הַפָּנִים מְרוּחָה הַבָּעָה שֶׁל נַחַת
כְּשֶׁאַתְּ אֶת יַשְׁבָנִי בְּהֲנָאָה מְפַלָּחַת.

gif: http://78.media.tumblr.com/527948cc5d2a06cf76dc84f0557c76de/tumblr_p0jz4yHU0B1wplwk3o1_500.gif

https://www.youtube.com/watch?v=KTIw8x5gzRk

לפעמים אני חושב שהעיר הזאת לא טובה לי.
מלא רעש, בלאגן, בלאגן טוב, בלאגן רע.
כל המקומות נראים בערב אותו הדבר.
כולם מבלים, נהנים, צוחקים ומחייכים חיוכים מזוייפים ואני מביט מהצד.
כאילו מתהלך בין פרופילי פייסבוק אנושיים שמחצינים רק את הטוב ואת המגניב שבחיים שלהם.

ואני?
מכירים את זה שאתם חולפים על פני שיירה ארוכה של נמלים?
פס שחור וארוך של המון נמלים חדורות מטרה שרצות מהר לאורכו.
כל נמלה יודעת בדיוק מה היא עושה, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת.
אז אתם ממשיכים ללכת.
ופתאום קולטים נמלה אחת לבד.
היא מאותו הקן, היא שייכת, היא ביחד, אבל היא לבד.
שלא כמו הנמלים שבשיירה, היא לא בטוחה בשום דבר. היא אחת ששואלת שאלות.
היא הולכת צעד ימינה, עוצרת, בודקת, מהססת, חוזרת צעד שמאלה, לא בטוחה לאן כדאי להתקדם ולאן כל זה הולך.
הנמלה הזאת היא אני.

סבל ואלכוהול, טעמם נרכש.

תחילה הוא מר, בהמשך אתה מפתח אליו חיבה מיוחדת.

מחפש וממש מזמין אותם.

לא סתם "אותם". סוג מסוים שלהם.

כשאתה נתקל בסוג אחד, אתה מלקק את השפתיים בעוד שסוג אחר צורב לך בגרון כמעט עד כדי הקאה.

וכשצורב בגרון, לפעמים תמהל אותם מעט כדי שיחליקו ביתר קלות.

אך לפעמים תעדיף נקי, חד, ב"שוט".