הגיגי ג'וני

לפעמים אני חושב שהעיר הזאת לא טובה לי.
מלא רעש, בלאגן, בלאגן טוב, בלאגן רע.
כל המקומות נראים בערב אותו הדבר.
כולם מבלים, נהנים, צוחקים ומחייכים חיוכים מזוייפים ואני מביט מהצד.
כאילו מתהלך בין פרופילי פייסבוק אנושיים שמחצינים רק את הטוב ואת המגניב שבחיים שלהם.

ואני?
מכירים את זה שאתם חולפים על פני שיירה ארוכה של נמלים?
פס שחור וארוך של המון נמלים חדורות מטרה שרצות מהר לאורכו.
כל נמלה יודעת בדיוק מה היא עושה, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת.
אז אתם ממשיכים ללכת.
ופתאום קולטים נמלה אחת לבד.
היא מאותו הקן, היא שייכת, היא ביחד, אבל היא לבד.
שלא כמו הנמלים שבשיירה, היא לא בטוחה בשום דבר. היא אחת ששואלת שאלות.
היא הולכת צעד ימינה, עוצרת, בודקת, מהססת, חוזרת צעד שמאלה, לא בטוחה לאן כדאי להתקדם ולאן כל זה הולך.
הנמלה הזאת היא אני.