לוֹמֵד

אני לעולם לא אתחרט על אהבה.

אמרתי לה את זה כשישבנו יום אחד לאכול צהריים באמצע שום מקום איי שם בצפון.

אחרי המשפט הזה אני זוכר שקט מצמרר שנכח באותו רגע בנינו.

ראיתי את התמימות הפגועה בין העיניים שלה ואת הימים שבהם היא בכתה על החיים, לצד תקווה גדולה שהיא מייחלת לעצמה.

אני זוכר את הלילות שהיו רצופים במרדף אחרי כל דבר שישתיק את הדפיקות לב המוגזמות והמחשבות שאף אחד לא יכול לשמוע שהיו בתוכה.

נזכר בי, ובפעמים שקיללתי את עצמי שנתתי לעצמי להתאהב.

שהתמסרתי, וניסיתי להכחיש את הרגש לצד.

הסתרתי מכולם, חיוכים של חוסר כנות ואמת הראתי לעולם-שלא יראו שזה משפיע עליי, שמשהו עובר עליי.

-

אני שונא שאנשים מרחמים עליי,

כאילו זו הנטייה הטבעית של האנושות-לרחם על מישהו כשהוא עצוב.

תנו לי פשוט להיות עצוב וזהו.

-

כשמרחמים עליי, זה מכריח אותי להתמודד עם האובדן, עם התחושה של אני,

וכמה אני אפס שנתתי לה ללכת,

ואיך לא הייתי מספיק טוב בשבילה.

ואם רק הייתי מתאמץ יותר,

אולי היא הייתה כאן.

ולא נשאר בי כוח, בטח שלא נפשי-להתמודד עם זה.

"אני לעולם לא אתחרט על אהבה"

אמרתי לה את זה עם התמימות שקיימת בי.

הבנתי שהיא הספיקה להישבר יותר פעמים ממני,

ולמרות הכל היא עדיין ממשיכה להתמסר ולקוות בכל ליבה שיום יבוא והיא תמצא את האהבה לה היא מייחלת ורוצה.