אתמול אחרי כל העייפות עוד יצאנו לזאפה .
את רוקוויל תמיד כיף לשמוע.
עם פפראצי וכל הילדים,אכלנו ורקדנו עד שהתעייפנו.
לקראת הסוף זאוס שולח לי הודעה ובאמת חייכתי כי רציתי לשמוע ממנו.
קבענו לדבר בבית ורק חיכיתי להגיע .
בשיחה לא רציתי לשתף את השיט שלי . הוא היה באנרגיות גבוהות ,למה להוריד ?
אז הקשבתי והגבתי והיה מסקרן לשמוע.
באיזה שלב קרה איזה משהו ואני הגבתי כמו שהגבתי ,בפעם הראשונה בחיים,הבעתי חוסר נעימות מול אדם אחר.
במקום לשתוק ,לספוג ,להעלם לצללים ולהטמיע עוד כאב בבטן,
בחרתי להציב גבול ולהגיד - לא נעים לי מה שקורה כאן.
המשכנו את השיחה אחכ וזה הסתדר והוא התנצל.
אני מבינה ומכילה ומאפשרת אבל לא מוכנה להיות מובנת מאליו עד כדי תחושת אויר ברקע...
ואתמול היה לי קשה להחזיק את המקום שלי גם ככה ועוד גם זה.
😑
הבוקר,התעוררתי בתחושה משימתית.גם קצת נוסטלגית.
היום לפני שנה -
התנשקתי לראשונה עם זאוס😘
במסיבת בריכה ההיא .כל הערב פלירטטנו ,התקרבנו ,רקדנו וחייכנו. האנרגיות שלנו משחקות וזה היה נעים.
רגע לפני שהתפזרנו לבתים,אז התקרבנו זה לזו והוא עם החיוך משך אותי לדבר על נשיקה. חייכתי אליו בחזרה ,מזמינה אותו ,זה היה בלתי נמנע. איזו נשיקה מתוקה ,עדינה או שלא?
משתיקה הבטחה שתתקיים כמה חודשים אחכ.
שולחת לו צילום מסך של השיחה הראשונה שלנו.
נעים להזכר .
מבחינתי כל נשיקה איתו היא כמו הראשונה ,פשוט מרגשת וסוחפת.
חזרה למציאות הבוקר - יצאתי לכמה סידורים ,חזרתי הביתה ויאללה לעבודה.
עוד קרטון ועוד קרטון ועוד מסקינגטייפ -ויז'ן למלחמת המפרץ-
והאריזות נערמות זו על זה ועוד חדר מתרוקן ויחד איתו הכוח..
רגע נחה לפני שממשיכה את היום ,מדברת עם זאוס ,מסבירה לו כמה קשה לי לנהל את כל זה לבד וכמה אני צריכה משהו פיזי שירגיע את כל המערכת. לא רק מילים ותמיכה מרחוק .
אז הלכתי למעוך חברות.
מקלחת ונוסעת לאסוף את פפראצי .
מנצלת את זמן הנסיעה להתקשר אליו. הוא לא נשמע לי באנרגיות שיא ומשתף על מה שקרה .אני מתבאסת עבורו. אם יכולתי לחבק אותו ,לנחם קצת . נשמע שהוא צריך קצת אויר . קצת נחמה.
אני לא יכולה להיות שם עבורו מעבר לזה,כי יש שם אחרת.
מרגיש לי ערבוב של יותר מדי אנרגיות שקצת מנקזות אותו...מקווה שיידע לווסת את זה נכון , כי אני דואגת לו.סומכת עליו ועדיין דואגת . זה לא סותר.
נפרדת ממנו ומנתקת את השיחה וזה קצת יושב לי על הלב . חוסר אונים של חוסר יכולת לעזור.
פפראצי ואני נוסעות לאזכרה אצל חברה.
בדרך מקשקשות על עוד ערב שלה בדאנג'ן ונזכרתי כמה אהבתי ללכת לשם . המוזיקה ,הריקודים,האוירה .
בדרך חזרה ,אוספת את המלכה-האם ואנחנו מדברות על דברים לראשונה. על מעברים ועל רצון שלי והבנה שהסידור הזה הוא לא לנצח.
אבל קודם נעבור ונראה מה יהיה.
עכשו לישון . שבוע עמוס לפניי.
ואני כבר מתגעגעת.
אריזות יום #2
צלחנו .