מוצאת את עצמי בלילות בלעדיו ,
ישנה מאוחר ,סוחבת את הערות עד הקצה
הגוף דרוך ,חסר מנוחה , מרגיש לי ריק ולא נכון.
סטרס מהמלחמות/אזעקות שעוד לא באמת נרגע עד הסוף.
חוסר בטחון השרדותי ,המערכות בווליום גבוה כל הזמן .
ישנה בהאזנה למצב בבית . הרגל של השנים האחרונות פלוס אמא סעודית שזקוקה לעזרה.
אבל מתרגלים מהר לטוב
כי בלילות שאני איתו ,אני נרדמת מהר וישנה טוב
יודעת שהרעש היחיד שאשמע זה ציוץ ציפורים מהעץ ממול ,או שכן שמחנה רכב בחניה מתחת לבנין.
שהיד שארגיש, זו היד שלו שמחבקת ומכרבלת
ולא יד שמעירה אותי כי קרה משהו .
גוף שנצמד אליי ונשימה שקטה באוזן.
אצלו התרגלתי לישון בלי בגדים ,
מה שלא קרה מעולם בבית שלי או בכלל בחיי .
כי בבית אני בכוננות ובכוננות ישנים על 'מדים'.
הויסות החושי שלי הצריך מגע של בד, כדי להרדם
ואצלו כל מה שצריך - זה המגע של הגוף והקול שלו שאומר לי 'ששש... עכשו לישון'
במעברים בין לבין זה מרגיש לי קשוח וקיצוני...
כמו כפתור של ווליום שמוגבר עד הקצה ואז מונמך עד הקצה השני .
המציאות שאני רוצה ,מול המציאות שאני צריכה.
כמו לחיות בשני יקומים מקבילים .