אקוסטיקה

"

למושה שלי,
בשימת לב רבה לפרטים,
מגיש לך את ציפויותי ותהיותי על מגש:

ומה תעשי, כאשר הוא יאפיל כחדר? כאשר תאכזבי ותאמרי משהו שתתחרטי. כאשר תהי ילדה רעה, אשה רעה ואפילו מאהבת רעה. את תדעי הייטב שאת פשוט לא מספיקה. את תעמדי על קצות אצבעותיך בחדר החשוך ולא תגיעי. כל פעם שתהי ליד ותרגישי את זה ביד כבר הוא יקח לך את זה וכל פעם שתרגישי בנוח הוא יזרוק משהו לחלל האוויר שיגרום לך ללכת על קצות האצבעות. וזו, הפוזיציה האהובה עליו מכל, בחורה שעומדת על קצות האצבעות. אפילו יותר מהבנאליות של "על 4". קטנה וחסרת חשיבות, עם כל תנועה מתפתלת שלה כלפיי מעלה, הוא פשוט ירים את ידו רק בקצת ויוציא את השלווה מטווח ידה. ובסופו של יום כך היא תשאר, מקפצצת ומתפתלת בנסיונות נואשים לקטוף את אותה זמורה חבולה, שמעת לעת תמטיר עליה ענב בודד לנפש הרעבה. וגם אותו, היא תצטרך לצוד מהרצפה כמו חיה, מחפשת את הענב הבודד דקות ארוכות, בחושך על הרצפה המצוצחת.

והחדר הזה צריך להיות מואר. איכשהו. אחת היא ניצוץ בחושך ואחת היא להבה. הניצוצה מתפוצצת בהבזקים ספוראדים לכל כיוון לסמא עיניים שהתרגלו לחשכה ואורות עמומים. שאותו גוף עיוור יחכך את הכוס כל כך חזק בלב עד שיצאו גיצים שישרפו את בשרה הערום ויחממו את גופו הלבוש. אבני הצור שלה הם הכוס והנפש. לאחרונה נמאס לי מהגיצים. לא עוד גיצים. להבונת יציבה ומאירה שמרקידה צללים על קירותיי. עששית קטנה שכל עוד תספק לה את מה שהיא צריכה היא תמשיך לבעור. וזה לא אכפת לי מה הדלק שלך, או אפילו מי נותן לך אותו. כל מה שאני רוצה, זה שהאור שלך יהיה מלהבות מרקדות ומטילות צללים ולא מניצוצות מתפוצצים. אור יציב ולא הבזקים ארעיים. אני אניח אותך במרכז החדר על גבי שרפרף עץ קטן, ואת פשוט תבערי ותטילי צללים על הקירות שלי.

אני אהיה החדר. את הלהבות. הוא העששית והם הדלק. וכמו באנטיתיזה למשל המערה של אפלטון, מה שבאמת אמיתי, זה הצללים.

אז אמרנו אקוסטיקה. אמרנו צללים. את כבר יכולה להבין את הקו המחבר.

בחיבה מתגברת,
א"ר.

"