היא נכנסה לחדר ולגופה גופיה בהירה צמודה, חצאית פרחונית קצרה ולרגליה נעלי אצבע.
ביחד איתה נהדף פנימה גל ריחות מרענן אשר הקשה על האבחנה מה מהם מהקרם פנים או גוף, סבון או שמפו, בושם או דאודורנט.
לסימן שלי היא התיישבה מולי, רגליה צמודות ועל ברכיה הבהירות הניחה את כפות ידיה.
היא הביטה בי כאילו מבקשת למוצא פי.
הסתכלתי עליה בחזרה ונעצרתי כשמבטינו נפגשו.
חייכתי ברכות והיא חייכה חזרה במבוכה ופתחה ואמרה: "אתה יודע, בכל פעם שאני יוצאת ממך אני מרגישה כאילו יצאתי מטיפול".
"כלומר?" מיהרתי לשאול.
"תראה, אמנם אצל הפסיכולוג שלי אני יושבת על הספה ופה אתה קושר אותי לשולחן, מיטה או עמוד. אבל בשניהם אני חשופה לחולשותיי, מתמודדת עם מגבלותיי, מבטאת את כאבי, מאפשרת לחדור אלי לכל פתח שרק קיים ולהעמיק בו ככל הניתן. כאב קטן מתחלף בגדול, דמעות מלוחות צורבות את בשרי וכל גילוי חדש על עצמי הופך אותי ליותר ברורה וקוהרנטית".
היא הפסיקה לרגע ברצף מילותיה ואני הגבתי בהמהום קל.
ואז המשיכה: "והאמת, תמיד לאחר מכן אני חשה משוחררת ושלמה הרבה יותר עם עצמי. אם הגעתי עצובה אני יוצאת שמחה, אם הגעתי מפורקת אני מרגישה מחוברת ואם נכנסתי מורכבת אני מרגישה אינטגרטיבית".
"מעניין" הגבתי בפנים חתומות וקשובות.
"כן, זה באמת מעניין. איך קוראים לזה? קתרזיס?" היא חייכה.
"בלועזית קתרזיס, בעברית הזדככות או טיהור" עניתי.
דקת דומיה חלפה לה כשמבטה לקרקע ועיני צדות את עפעפיה הנעות למטה ולמעלה.
ואז זקפה את ראשה ואת שכמה, הניחה את ידיה לצידי גופה כשאגודליה אוחזות בקצוות חצאיתה והישירה אלי מבט.
"אז איך תזכך אותי היום להנאתך, אדוני?" היא שאלה בקול מזוהם.
העפתי מבט לשעון העגול שעל הקיר ועניתי; "מצטער, נגמר לנו הזמן".
--
היא הלכה. עצובה, מפורקת ומורכבת.