#השאלה בפסקה האחרונה. ניתן לדלג כאן
אמש, היא השקיעה בארוחת הערב יותר מאשר בדרך כלל. בעיקר באנרגיות. היא התגברה על החששות שלה בהכנת דגים. הקטע שלה עם דגים, הוא מאוד מוזר. המשפחה שלה מתה על דגים. אין ארוחה שהם לא אוכלים דגים, בתוספות ובגוונים שונים. אבל אחרי שהיא הייתה אחראית על הכנת הדגים ביום ההולדת של אמה – אשפית הדגים – לפני כארבע שנים, היא הפסיקה להכין דגים. זה היה מקרה טראגי עבורה, היות שכל הדגים שהכינה התקלקלו. היא התעקשה שלא יגישו אותם, אבל היו אחרים שמבינים יותר טוב שחשבו אחרת. מי שהעז לטעום רוקן את הביס היישר לפח. מבטי הרחמים שהופנו אליה הכעיסו אותה והיא נשבעה, שבחיים לא תכין דגים!! אז זהו, שנגמרו החיים ואמש היא הכינה דגים דליקטס.
זו הייתה ארוחה עם אורות נמוכים. שולחן ערוך ומעוצב בטעם טוב, גביעי יין גבוהים מתנשאים ומעליהם בקבוק יין משובח כָּמֶה להשקות את המסובים. האמת, לא בטוח כמה הוא היה "כָּמֶה", מה שבטוח שאני הייתי מאוד תָּאֵב. שמתי מוזיקה איכותית (88 FM) ברקע והתיישבנו לאכול. דברנו על דברים שברומו של עולם, כמו כמה פרויקטים נשארו לה לסיים לפני הנסיעה שלה לחו"ל בשבוע הבא וכמו הזמן שאין לה לעצמה. לא חסכנו לדבר גם עלי, למשל על שעות השינה החסרות לי ועל כך שאין לי מספיק זמן לבלות בכלוב. לא התמרמרנו, אפילו צחקנו רוב הזמן והיין עשה את שלו. היינו עייפים מאוד. סיימנו את הארוחה כשאני מסכם שאעשה מחר "על הבוקר" את הכלים, והיא מהנהנת בחיוך ובמבט שאומר: "כן, ברור. כמו תמיד".
התיישבתי על הספה ולימיני המחשב. היא התיישבה על השטיח מניחה את שתי ידיה ואת ראשה על ברכיי. שיחקתי לה מעט בשיער עם ידי השמאלית והפנויה ולא עברו עשר דקות עד שנרדמה. אולי חצי שעה נוספת עברה עד שהרמתי אותה בשתי ידיים ולקחתי אותה למיטה. לולא היו רגליה נתקלות בכיסא בגמלוניות מיותרת, אז היא גם הייתה מגיעה למיטה כשהיא רדומה. מבטה הראשון כשהתעוררה היה לרגע קט מבוהל, אבל מהר מאוד הוא התחלף בחיוך מתחנף. היא התכרבלה עלי תוך כדי נשיאתי אותה, כאילו לא די שהייתה כבדה לי מספיק. הנחתי אותה על המיטה הקרה ועזרתי לה להוריד את הבגד שלגופה. היא נותרה רק עם תחתוניה, התכנסה לתוך עצמה כשמרפקיה על בטנה, כאילו היא עובר ברחם אמו. ידעתי שהיא מצפה שאכסה אותה בשמיכה וארעיף עליה נשיקה כמו ילדה קטנה. היא פעם גם אמרה, שתמיד אחרי הטקס הילדותי הזה, יש לה את החלומות הכי טובים בלילה. תכלס', מפרגן. הנחתי יד אחת על הכתף שלה ונשקתי לה בלחי שפונה אלי. חיוך קטן וגניחה חרישית ומתפנקת השתרבבו בין שפתיה. העברתי את האצבע לאורך גופה, משיל עם קצה האצבע את תחתוניה, מעביר את ידי בין ישבניה הלוך ושוב. היא לא נעה. פתאום ובבת אחת, הכנסתי והוצאתי את האצבע לתוך פי הטבעת שלה. כן, שתזכור מי בעל הבית כאן! היא התפתלה והבליחה "אייי" מאופק. הגשתי את האצבע לשפתיה והיא הוציאה את קצה לשונה וליקקה. כיסיתי אותה בשמיכה ופניתי לצאת. כשעמדתי בפתח החדר היא מלמלה, "תודה רבה". חייכתי בסיפוק ושבתי חזרה לסלון.
אבל למה אני מספר לכם את כל זה, כי כשהרמתי אותה למיטה,עלתה לי שאלה שאני לא בטוח בתשובה ואולי תעזרו לי אתם. למי כבד יותר, לזה ששוקל 110 קילו ומרים מישהי ששוקלת 100 קילו, או לזה ששוקל 70 קילו ומרים מישהי ששוקלת 60?
