רגעים

כל כמה חודשים המאבק הפנימי שבתוכי משפיע עלי פיזית, משתק אותי

המלחמה התמידית בין ההרס העצמי  לרצון לחיות באור ולשגשג

המלחמה התמידית בין התקפי חרדה להתנהלות בין אנשים

לעיתים אני מרגישה כמו אקרובט שמהלך על חבל דק 

מתרחקת מדברים שיכולים לגרום לי לאבד שליטה

יש סביבי אנשים שעוזרים לי לא ליפול להלחם באפילה שבתוכי

הם גם בחיים לא יהיו מסוגלים להבין אותה וזה בסדר.

כשהמנהל שלי אומר לי להיות אופטימית אני מסבירה לו שזאת לא אופציה מבחינתי בפעם האחרונה שהרשתי לעצמי להיות אופטימית החיים שיטחו אותי ווידאו הריגה, מאז אני ריאלית, את האופטימיות אני משאירה לאחרים.

כשאתה מוקף באנשים טובים זה לאט לאט מחלחל  לא משנה כמה שאני מנסה לבלום

אני מוצאת את עצמי לפעמים משחררת ונותנת לאנשים להתקרב
יום יבוא וארגיש מספיק חזקה לשחרר מבלי לאבד

אבל לא היום ולא עכשיו

אם יש דבר שהקפדתי עליו זה לא לדעת, אני בחלקת האלוהים הקטנה שלי ושאר העולם. באה עושה את העבודה שלי והולכת

בלי שהרגשתי הפכתי לאשת סוד של יותר מידיי מנהלים, יש דברים שאני ממש לא רוצה לדעת.

בלי שהרגשתי אני עובדת לפעמים 12 שעות ביום.

פעם בשבועיים אני מרשה לעצמי לצאת למקום שאין סיכוי שאתקל במישהו מהעבודה, פעם בשבועיים אני מרשה לעצמי להתלבש מעט חשוף ועם יותר מידי איפור ופשוט לשבת ליד הבר להסתכל על אנשים ולחייך, פשוט להרגע ולשכוח לכמה רגעים.

פעם בשבועיים אני מעריכה את החיים שהצלחתי לבנות לעצמי

כל פעם מחדש זה פוגש אותי

מבחינה מקצועית אני 100% התנהגותית בקושי מגרדת את ה - 40%

זה פגש אותי בצבא

זה פוגש אותי בעבודה

ועכשיו זה אפילו אצל האופטיקאי עין אחת לרחוק עין שנייה לקרוב

ובנושא אחר - אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את החברה שאני עובדת בה ויש לי מנהל נדיר

שנה חדשה, התפקיד מתרחב - אני מתרגשת לקראת האתגרים החדשים.

לפעמים אני לא מאמינה על הדרך שעשיתי. זה היה כמו לטפס על הר ואני בדרך להר הבא, כייף לי

על מה את חושבת ?

אני אומרת לגוף שלי לשחרר, אבל יש קצר בתקשורת.

ככה זה כשפריק קונטרול מקבלת עיסוי, אפילו שם אני לא מצליחה לשחרר.

בסוף זה יקרה...

ארקוקסיה למביני עניין

פעם בכמה חודשים אני קופצת לכאן ונתקלת בהודעות שגורמות לי לחייך : "גורה ?"

תנסה להסביר לבן אדם שאפילו כשהייתי ילדה לא הייתי גורה, אבל לפחות זה היה חידוש מרענן שגרם לי לחייך.

5 שנים עברו מהרגע שהחלטתי שאני שורפת את כל הגשרים ומתחילה דף חדש בחיים ועשיתי את זה ובגדול, באמצע התמודדתי עם סרטן וטיפולי פוריות שלא הצליחו. השבוע גם את הסרטן השארתי מאחור. התמודדתי עם לבד ובדידות והיום יש לי חברות מעטות אבל מדהימות. היום יש לי עבודה נפלאה בחברה מדהימה שעברו איתי מחלות וניתוחים ועד היום תמיד לצידי - זה הכי לא מובן מאליו שאני אוהבת ללכת לעבודה ונהנית בה.היום אני חיה ללא מסיכות, פשוט אני, אני לא פוחדת להפגע ואני נפגעת, אני בוכה כשעצוב ומדברת, לא שומרת כלום בבטן.

כשחברה אומרת לי "אני לא מסוגלת לדמיין אותך במסיבות, את כל כך בחורה טובה - הבת של השכן" אני צוחקת : תמיד הייתי ילדה טובה, אבל היו לי את השדים שלי, הכאב, הפגיעות, גדלתי בסביבה רעילה ולמדתי לסמוך רק על עצמי ולשרוד בכל מחיר.לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לאנשים להכיר אותי - זה היה הופך אותי לפגיעה.

היום אני יודעת שלחיות בתוך חומות זה מה שעשה אותי פגיעה, להחזיק הכל - משימה בלתי אפשרית שרק תוצאה אחת אפשרית.

היום ... אין לי בעיה להיות חשופה ופגיעה אני יודעת שלא משנה מה יקרה אני תמיד יהיה בסדר

זה תקוע לי בגרון, המילים שמעולם לא אמרתי
הסיפור שלא סיפרתי לאיש, אפילו לעצמי אני לא מספרת
בורחת מהמילים הכי רחוק שאפשר, ריצה מתמדת שלעולם לא נגמרת
בורחת מאז שאני זוכרת את עצמי

עכשיו הן רוצות לצאת
עומדות בקצה הלשון, בכל שעה של ערות.
לעיתים חלקן גולשות החוצה
טפטוף של מילים שיגלו מי אני בסופו של דבר

ילדה, אישה, מפלצת, שבורה.
"את מפחידה אותי יש בך טוב אינסופי ולכל מטבע יש 2 צדדים אני פוחד לגלות את הצד השני שלך"
"אל תספרי לי על העבר שלך, אני יכול להרגיש את האפילה ולא רוצה לדעת"

"את פסיכופטית בלי גבולות"

לפני 5 שנים ראיתי קצת מעצמי וברחתי הכי רחוק שאפשר, ברחתי ישר לאלוהים

5 שנים שאני רק נושמת לא ממש חיה, כי ככה הכי בטוח, לשבת בשקט, לא לעשות גלים, בלי אהבה, בלי סקס, בלי אנשים.

משקרת לעצמי ששכחתי איך, מתחזקת את הלבד, יש משהו ממכר בלבד, אין עליות, אין ירידות.
שקט לי, לפחות היה שקט

עד שהמילים החליטו שהן רוצות לצאת

"שלא יהיה ספק שהטובים שבינינו הם אילו שנשארו מאחור" (ויקטור פרנקל-ניצול שואה)

אני שורדת ורק מי ששרד יודע שבמובן מסויים בקלות אפשר להגיד עליו שהוא "פושע מלחמה" 
המילים שרוצות לצאת אילו המילים על ה"פשעים" שלי, על הדברים שקרו לי ולאחרים
לפני כמה חודשים סיפרתי מעט לפסיכולוגית שהייתה לי ישבתי מולה עם עיניים יבשות מביטה בדמעות שלה בפליאה

אפילו בתור ילדה לא בכיתי על עצמי

לפעמים אני משתוקקת לתהום ללא תחתית שאוכל להקיא לתוכה את המילים שלי, להביט בהן ולשחרר, לשחרר אותי מהכובד שלהן שחונק וכובל אותי, אולי פעם אני אסלח לעצמי, אולי...

ניתוח פשוט מסתבך אצלי ואיתו מתנפצים כל החלומות
מהעבודה לא מפסיקים להתקשר לשלוח הודעות פרחים ושוקולדים
מבטי האיבה שנעצתי בפרחים האיצו את מותם
בלילות הסתובבתי ברחובות מקווה למות או לפחות להרוג מישהו במכות
שונאת את כל העולם כועסת על כל העולם
אני בוכה, הדמעות לא מפסיקות להגיע, מלאי אינסופי

אין יום או שעה שאני לא רוצה למות
זה כל כך פשוט לזלוג לתבניות ישנות
לקחת סכין לראות את הדם מטפטף, בתוכי כולי שבורה, מדממת, פצועה

זה כאב שאיש לא יכול לקחת ממני, הוא תקוע בנשמה אוכל אותי מבפנים

אין לי אפילו מושג איך ממשיכים מכאן ובכלל בשביל מה

אני אומרת לעצמי שבסוף אהיה בסדר

משקרת לעצמי ולכולם

כששאלתי אם מישהו ראה את הריטלין שלי, הוא נעלם מהשולחן עבודה שלי.

נאמר לי : להשאיר ריטלין זה כמו להשאיר שורה של קוק עם שטר מגולגל.

אני עובדת בשיטה של האחיין שלי - בוכה, מסתבר שרק ככה קובעים תור לניתוח

למצוא מקום עבודה טוב זה כמו לזכות בלוטו - יש לי מקום כזה 

אני עוברת חוויה מתקנת בניגוד לפעם הקודמת שחליתי והייתי לבד הפעם אני מוקפת באנשים

אומץ זה לפתוח את הפה למרות שכל הגוף שלי נעול
שנייה אחרי שהרופא שיניים גרם לי לבכות.

מודה בכיתי כמו תינוקת