רגעים

זה תקוע לי בגרון, המילים שמעולם לא אמרתי
הסיפור שלא סיפרתי לאיש, אפילו לעצמי אני לא מספרת
בורחת מהמילים הכי רחוק שאפשר, ריצה מתמדת שלעולם לא נגמרת
בורחת מאז שאני זוכרת את עצמי

עכשיו הן רוצות לצאת
עומדות בקצה הלשון, בכל שעה של ערות.
לעיתים חלקן גולשות החוצה
טפטוף של מילים שיגלו מי אני בסופו של דבר

ילדה, אישה, מפלצת, שבורה.
"את מפחידה אותי יש בך טוב אינסופי ולכל מטבע יש 2 צדדים אני פוחד לגלות את הצד השני שלך"
"אל תספרי לי על העבר שלך, אני יכול להרגיש את האפילה ולא רוצה לדעת"

"את פסיכופטית בלי גבולות"

לפני 5 שנים ראיתי קצת מעצמי וברחתי הכי רחוק שאפשר, ברחתי ישר לאלוהים

5 שנים שאני רק נושמת לא ממש חיה, כי ככה הכי בטוח, לשבת בשקט, לא לעשות גלים, בלי אהבה, בלי סקס, בלי אנשים.

משקרת לעצמי ששכחתי איך, מתחזקת את הלבד, יש משהו ממכר בלבד, אין עליות, אין ירידות.
שקט לי, לפחות היה שקט

עד שהמילים החליטו שהן רוצות לצאת

"שלא יהיה ספק שהטובים שבינינו הם אילו שנשארו מאחור" (ויקטור פרנקל-ניצול שואה)

אני שורדת ורק מי ששרד יודע שבמובן מסויים בקלות אפשר להגיד עליו שהוא "פושע מלחמה" 
המילים שרוצות לצאת אילו המילים על ה"פשעים" שלי, על הדברים שקרו לי ולאחרים
לפני כמה חודשים סיפרתי מעט לפסיכולוגית שהייתה לי ישבתי מולה עם עיניים יבשות מביטה בדמעות שלה בפליאה

אפילו בתור ילדה לא בכיתי על עצמי

לפעמים אני משתוקקת לתהום ללא תחתית שאוכל להקיא לתוכה את המילים שלי, להביט בהן ולשחרר, לשחרר אותי מהכובד שלהן שחונק וכובל אותי, אולי פעם אני אסלח לעצמי, אולי...