רגעים

מודה באשמה,

אני לא ממוקדת, בכל עניין המערכות יחסים.

זה לא שאני לא יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מה אני לא רוצה.

אני לא רוצה לחזור למחוזות הטירוף וחציית הגבולות, הייתי שם זה כייף, מפרק אבל הלכתי רחוק מידיי עד שלא זיהיתי את עצמי במראה.

אני רוצה משהו נכון, אמיתי, שירגיש לי נכון לפעמים בסוף היום לבוא להניח את הראש, להרגע, בלי לחשוש שכל מילה שאמרתי תשמש כנשק בעתיד נגדי וכן זאת החוויה שזכורה לי מכאן.

אני רוצה להרגיש נאהבת, לא כלי לפריקת תסבוכים.

אני סאדיסטית-מזוכיסטית אבל כל השטויות שמסביב, לא מדברות אליי ולא מעניינות אותי, לא מרגשות אותי, למעשה ממש לא עושות לי את זה.

אני לא צריכה שיכילו אותי, אני צריכה שיקבלו אותי כמו שאני, אני אוהבת את האדם שאני.

מישהו שלפני הכל יהיה חבר אמיתי ורק אחר כך כל דבר אחר.