האצבע נכנסה ומתחילה לחפור.
ואני רוצה כל כך לסגור הכל אך רגליי הקשורות כי אין לי שליטה. אין לי אפשרות לזוז.
והוא יודע את זה. ואני לא רוצה להשתחרר. ואני רוצה להשתחרר. אבל המוח עסוק בהנאה אבל יש חוסר אונים אבל כיף אבל אין שליטה.
אין סדר.
הוא ראה את זה, שאני חושבת.
הוא התקרב אליי. הסתכל עלי כל כך קרוב שהרגשתי את הנשימות שלו. את הריסים שלו כשהוא בוחן אותי. שוב.
"את צודקת. אין לך שליטה. היא שלי. את שלי."
הוא הוציא את האצבע והלך.
נשארתי קשורה. עיניי מכוסות מאז.
הוא פתח את הכיסוי לרגע.
וסתר לי. פעם מימין ופעם משמאל.
עוד סטירה ועוד סטירה עד שנהייתה לי סחרחורת.
הוא פרם את הקשירה במהירות וביסודיות.
נפלתי על הרצפה. מחזיקה את פניי ולפני שקיבלתי זמן להתמודד עם הכאב. הוא הרים אותי כשישבני מעלה וסטר גם שם.
מהרעש בקע הד. ומהמהירות, הד אחד לא נגמר והשני התחיל.
אני צורחת. ושקטה. כואב שם כואב פה.
מידי פעם קיבלתי ליטוף.. ולפני שהספקתי להתרגל, באה סטירה גדולה יותר.
הוא עצר.
לא שמעתי כלום. לא הרגשתי כלום.
"עמדי על הברכיים. את בבחינה. ידיים לידי גוף"
הוא הסתובב סביבי ואני עומדת. לא יכולה להסתיר מילימטר מגופי. הוא מסתכל אני יודעת שהוא מסתכל. שומעת צקצוקים וחיוך. לא הבנתי כלום.
התחלתי לדמוע... בשקט
לא יודעת כמה זמן עמדתי ככה. מנסה להכניס את הבטן מנסה לעמוד ישר.
ואי אפשר.
אני אפילו לא יודעת איך אני נראית.
פתח את האזיקים וחיבר אותם מהר לרגליים.
*נשימה לרווחה. עברתי*
שמעתי את השוט, בידייו. (נשימה לרווחה אמרתי? טעיתי.)
גם לכסות את הפלחים הבוערים איני יכולה.
חוסר אונים כבר אמרנו?