דמעות זולגות לי מעיניים.
הן נספגות במהרה בכרית.
"הלכתי לישון" כדי שלא תפריע לי לבכות.
לא רוצה שתראה את הדמעות שלי.
ראית אותן מספיק ממנה.
לא רוצה להצטרף למקהלת הבכייניות.
הלכתי לבכות את נשמתי.
הלכתי להתאבל על חלומי.
הלכתי להקיא את ליבי.
אפשר לחשוב שיש לי הכל.
יותר מכל יש לי אותך צמוד.
אבל אין לי דבר שביקשתי כל השנים.
נתת אותו לאחרת.
בם לא יהיה לי את הדבר הזה.
אני גם לא בטוחה שרוצה אותו כבר.
אני בטוחה שהפעם אם אבקש אתה תיתן לי אותו. אבל זה לא שווה אז כלום.
לא שווה קמצוץ אבק.
לא שווה שניה של מבט.
כל העיניין זה שאתה תיתן לי את זה כי זה רצונך ובא ממחשבה שלך עליי.
אבל אתה לא חושב עליי במובן הזה יש לך אותה.
מספיק לראות חיוך שלך כדי להבין. אתה חושב עליה... במובן הזה שרציתי שתחשוב עליי.
אני לידך ולצידך אז אין גם צורך לחשוב עליי כי אני על מול עינייך.
היא רחוקה יותר. הפגישות קצרות ותמיד נשאר טעם של עוד....