שאלתי אם זה הנוכי להגיד שאני רוצה שתשאר כי אני לא מרגישה טוב.
ענית בלי היסוס שכן.
אמרת שזה שאתה נשאר בבית זה לא פרס. אנחנו אפילו לא נתקרבל...
לא מבינה למה זה שבעלי נשאר בבית כשרע לי ולא נוסע למאהבת נקרא אצלך פרס...
לא מבינה מה אנוכי בלבקש ממך להשאר אם זה מה שאני באמת רוצה וכי באמת רע לי?
אתה מבין שבתגובות שלך ומעשים שלך אתה מרחיק אותי ממך כל פעם יותר ויותר?
כי אסור לי להראות רגשות אם זה משהו שלא נוח לך.
אסור לי להרגיש לא טוב כי זה "מחריח" אותך להשהר בבית איתי ועם ילדים במקום לנסוע למאהבת.
עכשיו אסור לי להגיד מה אני רוצה כי זה אנוחי ועל כך אתה מעניש.
אתה מבין שעוד מעט לא ישאר ממני דבר?
ולמה אסור להתקרבל. לא ביקשתי סקס. סשן.
ביקשתי רק לישון איתך.
וזה לא סוטר שאני לא מרגישה טוב...
בשבילי להפך כשאני לא מרגישה טוב הצורך במגע גובר.
היה לי ממש רע היום. פחדתי לשלומי ושלום עובר...
יש לי צורך שילטפו אותי, יחבקו ויגידו שהכל יהיה בסדר....
למה זה סותר זה שאני לא מרגישה טוב?
למה זה נחשב לפרס? לבקש אמפתיה מבעל? מגה?
ואתה אומר שדואג לי. ששואל 10 פעם איך אני מרגישה מתוך דאגה.
אולי דואג האמת לא ממש יש לי ספק בכך.
אבל למה להנות אותי? שאני אתן פעם אחר פעם אישור לנסוע למאהבת...
הרי אני בכל מקרה לא אקבל מה שאני זקוקה יותר מכל כרגע.
אז מה אכפת לי אם תשאר בבית?
בשביל מה?
בשביל להשאר על הספא בסלון ולראות סרטים לבד? כשאני בחדר שינה מהנה את עצמי בשאלה מה עשיתי לא בסדר?
אמרתי שלא מרגישה טוב .
אז פעם הבא לא אגיד. כי זה לא משנה. הדאגה שלך....
זה יוצא שאו שאתה תסע אליה כי זה מה שאתה רוצה או בגלל שדאגת לי ולא נסעת אליה תעניש אותי בחוסר מגע שלך....
שזה באמת עונש בשבילי...
למה שאני אעשה לעצמי עוד יותר רע?
אני אגיד תמיד שהכל בסדר. גם על סף המוות...
כי ככה לפחות לא ארגיש אשמה שנשארת. כי בפועל אהיה לבד גם אם תסע וגם אם תשאר...