כוונות טובות

אני צריכה לעצור את עצמי כל פעם כשבא לי לנשק אותך. כל פעם שאני רוצה לחבק אותך.

כל פעם שהיא בועטת אני צריכה לעצור מלהגיד לך אם אתה רוצה להרגיש אותה. זה אומר שתיגע בי. אני לא מסיגלת להחזיק מעמד עדיין כשאתה נוגע בי. סתם ככה כשעובר לידי. כל הגוף שלי מזדכף, מחכה למגע, צועק שתיגע. ואני צריכה לעצור.

בעצם בשום הריון לא התלהבת במיוחד מלהחזיק את היד על בטני ולהרגיש אותם. לפחות זה היה נירא ככה. אני התלהבתי נורא. מאד רציתי שנשב בערב מחובקים יד שלך על בטני והיא מרגישה את החום שלך. מכירה לאט לאט את אבא. כמעט ולא הצעת זאת באף הריון. ואני התיישתי מלהציא. זה נירא לא חשוב לך אז הפסקתי. 

בהריון הזה לא הית באף בדיקה וגם לא שאלת לאחר מכן מה קורא. 

בעצם זה מובן. יש לך דברים אחרים על הראש. 

הרבה.

ניסיתי להבין.

להדחיק את עצמי.

את הריון.

ילדים.

הכל רק שיהיה לך נוח ושקט.

ואני צריכה לעצור.

כי גם לנו מגיע טוב.

נמעס לי להיות חזקה.

גם אני צריכה תמיכה.

גם אני צריכה כתף.

מגיע לנו יותר.