|
|
|
נורא רציתי ללכת להקרנה של הדוקוצ'אלנג'
אבל במקום זה הלכתי לחינה לראשונה בחיי.
באמתחתי תובנות מספר:
1. אני לא הולך יותר לחתונות, חינות יותר כיף.
2. אני רוצה להתחתן עם מרוקאית.
3. לא משנה כמה ויסקי שתיתי, לא לרקוד יותר "רובוט-בסלאו-מושן" בגלבייה.
ד"א בחינה שלי מורידים נעליים, זאת לגמרי מוזיקה לרגלים יחפות.
וככה עושים חינה בהודו:
[כלה חמודה שישבה לידי במטוס בדרך לירח דבש באנדמן]
אני סטלן?
לא לא. אני משהו אחר 😄
אני חושב שהתחלתי לחשוב כדי לא לעשות מדיטציה
חושב שהתחלתי למדוט כדי לא לשבור תראש.
היה לי עכשיו ראיון לעבודה חדשה,
איזה כיף להתקבל לשם שינוי לעבודה שאני קצת אנדר-קוולאפיד בה 😄 הא!
ועוד לאחת כ"כ מעניינת 😄
מוזיקה עכשיו לא טקסטים.
מחשבות טובות ולילה טופטונ.
לכבוד הסוף שהתקרב אתמול בעוד שנה,
פינקתי את עצמי ביואל הופמן האחרון, בתרגום החדש לאלן ווטס ובטולה.
אז זה מה שהולך להיות.
"אי אפשר לקרוא שם לאישה מפני שהאפס בולע הכל
אל תוכו והאחד מכיל את הכל אם כי, במובנים
אחרים, חלקיים מאוד, שמה אולי שולמית.
שוטר או שניים עוברים ברחוב ורגליהם עכשו על
פניו של המישור הדמיוני שעליו ראשו של האיש."
י. הופמן/ מצבי רוח
הפארק נראה היום כמו מחנה פליטים שחטף פצצת מצרר,
מכל מקום עשן מתמר, משפחות וחמולות עם אוהלים או בלי,
ומלא זבל בכל מקום. יומעצמאות.
