הכל פיקציה

לא ראיתי אותם שנים, אחד מהם לא ראיתי מימיי, כולם נראים שונה ועם זאת אותו דבר.
אבל הם לא אותו דבר ואני לא אותו דבר. הוא הזדקן, אני שוקע בכסא הבר המרופד ומרגיש את ההבל הסמיך בפנים ובחוץ. גם אני מזדקן. דבר אינו נותר בעינו.
ריפרף מעולם לא היה כה נוכח, הימים האחרונים סוערים מאין כמותם.
זרם התודעה שמתקרא אני עולה מתנחשל בעוצמה לגבהים חדשים נשבר ומתנפץ חדשות לבקרים.
עוטפת אותי הרגשה חדשה של זרות, האוויר בעיר הזאת כל כך סמיך שבקושי אפשר לעבור דרכו.
אני מספר לי סיפור על בטן מתהפכת, על ציר שאני לא מוצא לחוג סביבו. המרכז החדש שלי יוצא לנדוד.
איפה זה משאיר אותי?
החבר מהעשרים ושני לאפריל בנה מצלמה במו ידיו. חשיפה ידנית בת-שבע שניות צורבת גירוי ויזואלי. מנציחה הרף עין.
אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו על הרצון לאצור את אור השמש ולהיאחז ברוח. גדול עלינו בשלב הזה לעצור את הגלגל של הסיבה והתוצאה.
האהבה אינה משאירה אותנו שווי נפש, והתשוקה לשיווין הנפש רק מרחיקה אותו.
המילים מחוללות בדיעבד את המציאות. במובן מסוים, את הוא חלק שהופרד ממני על ידי השם שלך.
זרם התודעה המתקרא אני הוא ילד גדול, יש לנו מסלול משלנו, לפעמים כוכב חג מסביב לכוכב אחר, ולפעמים הם חגים זה מסביב לזה.
למעשה הדברים נכרכים זה בזה ומשתקפים זה בזו.
ובעצם הכל טוב אצלי, אני נמצא במקום הנכון, כאילו שיש מקום שלא נכון להימצא בו, אבל הדברים שאיחלתי לעצמי התמנפסתו.
אני אסיר תודה לכולכם, ולך בעיקר.