הכל פיקציה

מוקדש ליתושה המלכותית








טאקאסאגו (דיונות גבוהות), מאת זאמי מוטוקיו
מחזה נו מעולם האלים

היפנים חיברו שירה כבר מימי קדם. הם השתמשו בשירה הקלאסית בין השאר כבאמצעי תקשורת.
למשל, שמו של מקום מפורסם מופיע בשירה כרמז לאירוע מסוים שהתרחש בו.
הדבר מכונה "מילת כרית" (makura kotoba) על שם משענת ראש מעץ ובה מגרה קטנה לחפצים אישיים.
טאקאסאגו וסומיושי (Sumiyoshi) נחשבו למקומות כאלה.
בימי קדם היו הדיונות שלחופי הים במקומות אלו מכוסות עצי אורן (matsu).
האורן מסמל חיים ארוכים, קביעות ונצח. המונח היפני "מאטסו" הוא גם הומונים להמתנה, לצפייה, ולהשתוקקות.
באוסף השירה היפני הראשון (Kokinshu; 905), שנערך על פי צו קיסרי,
מוזכרים האורנים כ"כזוג נשוי" ומאז הם מסמלים נישואים מושלמים. במחזה של זאמי מוטוקיו האורנים מסמלים גם את הקשר ההדוק של העם היפני לשירתו.
התמליל של המחזה מכיל מספר רב של ציטוטים מן השירה היפנית הקלאסית.

המחזה

כוהן שינטו ושני חברים (וואקי), בדרכם לעיר הבירה, מבקרים במקום שנמצאים בו עצי האורן המפורסמים של טאקאסאגו. הם מתיישבים בימין הבמה.
זוג זקנים (שיטה) נכנסים ומטאטאים את הקרקע. "הקמטים הם כמחטים שנשרו מן העצים",
הם אומרים, ומשוחחים על הזדקנות יחד.
הכוהן מבקש לדעת מדוע עץ האורן מטאקאסאגו ועץ האורן מסומיושי מכונים בני זוג בשעה שמקומות אלה רחוקים כל כך זה מזה?
הזקנים עונים כי לבבות הקשורים זה לזה מחוברים לנצח, אפילו כשמרחק וזמן רב מפרידים ביניהם.
בני הזוג מתגלים בזהותם האמיתית: האישה כאלה של טאקאסאגו והגבר כאל של סומיושי.
האל מזמין את הכוהן ואת ידידיו לבקר במקדש שלו. הזוג יוצא. עתה מופיע אדם מקומי (אי) המספר שוב את הסיפור, הפעם בשפה מודרנית.
הוא מדגיש שאלי האורנים נחשבים למגינם של זוגות נשואים ושל משוררים.
הוא מזמין את הכוהן וחבריו לספינתו לשוט לסומיושי (אין סירה על הבמה).
האדם המקומי יוצא מדלת צדדית. הכוהן ומלוויו עומדים בחזית הבמה ומספרים על המקומות שהם חולפים על פניהם בהפלגה.
אחר כך הם מתיישבים שוב בצד ימין של הבמה והאל של סומיושי (שיטה) מופיע בכל הדרו.
הוא שר יחד עם המקהלה ורוקד ריקוד נמרץ ומסיים בדריכה סופית, המסמלת שהוא נעלם.
כולם יוצאים בשקט מן הבמה. בתיאטרון נו אין מוחאים כפיים.