הכל פיקציה

קואן זן עתיק:

פרה עוברת דרך חלון, גוף הפרה עבר כולו,
הזנב נתקע, לא עבר בפתח. מדוע?


רומי (החכם הסופי) :

חייתי על סף השיגעון, רוצה לדעת סיבות, מיתדפק על דלת.
הדלת נפתחת.
אני נקשתי מבפנים.

לפני איזה שבוע שבועיים בזמן ישיבה נגלה לי רעיון מעניין,
בזמן הישבות (מדיטציה לא באנגים, אם כי...), מתרגלים חישה שאין עימה שיפוט,
רק התבוננות, אין הצמדה של תיוג לטוב או לרע של מה שמרגישים.
תחושה עדינה של ליטוף הרוח היא תחושה של ליטוף הרוח ולא תחושה נעימה.
ותחושה גסה וקשה של שרירים היא תחושה גסה או אינטנסיבית אבל לא כאב.
אומנם זה נראה כמו סמנטיקה אבל התרגול הוא להתיחס בצורה הזאת ולקבל את כל טווח התחושות באותה קבלה אובייקטיבית של המציאות של אותו רגע, בלי לנסות לשנות אותה, בלי לשפוט אותה,
בזמן התרגול רק מתבוננים. והרצונות שלנו כמו מורדמים.
פתאום זה הזכיר לי את הספייס. המקום הזה של תחושות נעימות וכאב שאין להבדיל בינהם.
ההרגשה הנעימה של צליפת השוט למשל, זה לא סתם סיגוף, זה להיות במקום של אותו הרגע,
ולקבל אותו באהבה.
אכן תירגול עוצמתי ביותר.

ביוגה-סוטרה מתואר המושג פרטיאהארה: התנתקות רצונית מן המושאים של החושים הרלוונטיים.

הנה לי עוד קורת עץ בגשר ביני ובין ריפרף.

ברוח הימים ההם גם הונחה התשתית ואבן הפינה לארגון ההתנגות למאבק, בינתיים חברים בה רק קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, אך חדורי מוטיבציה להתנגד בכל תוקף לכל מאבק, חיצוני או פנימי באשר הוא.
עיקר ההתנגדות היא נגד תנועת המאבק בהתנגדות. חארות אלה!