Whistler's Chronicles

מגיח מן החשכה, את יודעת כמה אני אוהב אותך. 

ידייך מפלחות את חזי, ואת פוערת בי בור עמוק. 

אני לוקח נשימה וממשיך הלאה. 

את, קטנה, 

מאחוריי. 

אני עומד בתחנת האוטובוס, מדליק סיגריה.

הרכב במוסך ושוב אני נדפק עם הקו הכי ארוך בעיר.

בקצה השני של התחנה עומדת בחורה בחצאית קצרה וחולצה עם מחשוף עמוק.

מהחצאית מציץ פלח ישבנה ועליו שריטות אדומות.

אני מחפש תירוץ לפתוח איתה בשיחה.

באותו רגע ממש היא מוציאה סיגריה מהתיק ומתחילה להפוך את התיק בחיפוש אחר מה שאני רק יכול להסיק, היא המצת.

אני רץ אליה ושולף את הזיפו העתיקה שלי, ואומר, תוך שאני לא הכי מאמין שזה יוצא לי מהפה, "צריכה אש?"

היא מחייכת, מדליקה את הסיגריה ונושפת עליי את עשן השאיפה הראשונה.

היא מרימה את משקפי השמש המחביאות את עיניה ומחייכת חיוך קלוש.

בתוך מה שהרגיש פחות ממאית השניה, היא מחזירה את המשקפיים לעיניה.

ברגע הקצרצר שהמשקפיים הוסרו מעיניה, נחשף לעיני פנס כחול אימתני.

לא כל הנוצץ - זהב הוא.

לפעמים אני שואל את עצמי, מה היה קורה אילו. 

אילו באותו יום שישי גורלי, כשירד גשם זלעפות ואת הגעת אליי רטובה עד לשד עצמותייך, לא היינו נכנסים למיטה ומזדיינים עד שיצאה נשמתנו מגופנו. 

אילו כשהתקשרת אליי לבקש שאני אאסוף אותך מהעבודה, לא הייתי נעתר לך. 

אילו לא הייתי מתאהב בך. 

אילו לא היית קורעת את לבי מחזי. 

אילו לא היית. 

אילו לא היינו. 

אילו.