|
|
|
עם השדים שלי השלמתי כבר מזמן אמנם, אך הרגעים בהם את כלואה בין ברכיי מזכירים לי, שלעולם לא נהיה, השדים ואני, בשלום אמיתי - לכל היותר, בשקט תעשייתי.
כי כשאני פורק את הכאב והחוסר בך, אני משחרר את השדים, ואלה מזכירים לי, תוך שהם מרחפים מעלינו, שאני לעולם אהיה נתון למרותם.
אז אני מחייך וסוטר לך, ואנקתך העדינה משעשעת אותי יותר.
אני נותן לשדים רגע לעלות לפני השטח, וקובר את עצמי עמוק בפנים.
אנחת הרווחה שנפלטת ממך כשהם חוזרים פנימה... שווה הכל.
היא ישבה על שפת הים, בקו שבו המים פגשו את החול לאחרונה. מסביבה אנשים - משוטטים, רצים, משחקים.
מבטה ישר, לפחות כפי שיכולתי לראות, והיא מלטפת את החול הלח בקצות אצבעותיה. החוויה החושית הזו חיברה אותה אל האדמה, והנפש שלה ריחפה מעל הגלים הקטנים שהתקרבו אל החוף.
התקרבתי אליה והיא בשלה. התיישבתי לידה וניסיתי לשחזר את תנועותיה - מבטי היישר והאצבעות מטיילות על החול, אבל אני לא חושב שהנפש שלי הצליחה להשתחרר.
עינייה הבריקו בהשתקפות המים, והיא לפתע חזרה לחיים.
היא סובבה אליי את הראש, חייכה וקמה תוך שהיא מנערת מעצמה את החול שנדבק לישבנה.
היא החלה לחזור לכיוון הרכב ואני רק הבטתי בה. נערתי הקסומה, בת אצולה, ילדת החוף והגלים.
את פרפר חופשי המתאווה אל האש, את לוחשת באוזני. אני חובק אותך, מריח את שיערך שזה עתה שטפת, לכבודי.
את ברה וזכה, את נערה ואת שלי.
אני לופת את צווארך ואת נאנקת, עינייך נוצצות. השתקפות של אור, בוודאי, אך האור הפנימי שלך הוא שמשתקף כלפי חוץ.
את גולם עטוף שטרם נפרם, שפתייך הן משי וגופך חם.
מסמן את כולך, זכרי של מי את.
את הפרפר, נערתי,
אני האש.
יש בתוכי שד שנקבר עמוק בפנים מאז שנגמרנו. אין לו שם, רק כוח וזעם. אני חי את השד הזה מדי יום ביומו, וכשאני פוגש חדשה, אני תוהה אם היא תוציא את השד הזה.
כבר עבר זמן ואת עוד נמצאת לי בהוויה לפעמים. אני עובר ליד בית הקפה ונזכר בך יושבת מולי, משחקת בשיער וצוחקת מהבדיחות המטומטמות שלי.
אני מתקרב לבריכה העירונית ונזכר בפעם ההיא שלקחת את האחיינים שלך והזמנת גם אותי, ולרגע עשית לי נורמליזציה לחיים.
את רחוקה מאוד היום,
ועדיין, השד שבי לא מוכן לצאת בשביל אף אחת אחרת.
אז אני חי בין לבין, ומקווה למצוא אותך שוב.
היא אישה, ואני יודע שאני כרוך אחריה.
כל גופה, כל חור וחור, מלאים בחום שאני לא יכול בלעדיו.
הייתי תמים לחשוב והיא הייתה תמימה להאמין.
היא קורנת מיופי, אבל כל רסיס בגופה משדר כאב.
הייתי בוחן אותה, את קימוריה, את הצלקת בבטן התחתונה ואת סימן הלידה שנראה כמו טיפת דם בזירת רצח (היא הבינה).
הייתי מאמין לה, ואהבתי אותה עד כלות,
והיא אהבה אותי, כך היא אמרה, עד סוף העולם - ובחזרה.
אבל קצת אחרי, מצאנו עצמו מרוקנים ובודדים, ולא הייתי בוחן אותה עוד והיא כבר לא קרנה.
ובסוף הנסיבות הפרידו בינינו,
למרות שהיא אהבה אותי
ואני עדיין אוהב אותה.
את זונה של הנסיבות
ולחמש דקות, היית גם הזונה שלי
אני חנקתי אותך
ואת, שחררת אותי לחופשי
לתוך עשן סמיך אני מתבונן
ואת הילדה שמצטיירת לי
כמי שהפסדתי בתהו ובהו של חיי
ואני עדיין קיים בשבילך
אני מאמין בך, קטנה
ציפור דרור שלי.
שבת בערב, לא זוכר באיזו שנה.
על דלת דירתי מתדפקת אותה אחת, מדי שבוע, שעה קבועה.
היא נכנסת מלאת ביטחון עצמי, מחייכת חיוך תמים.
אני מאפשר לה להנות מהרגע, מתיישב מולה על הכורסא, מדליק סיגריה ולוקח לגימה מהקפה שהכנתי (אלכוהול אני כבר לא שותה, אבל זה כנראה סיפור ליום אחר).
היא משלבת את רגליה ובוהה בעשן המיתמר מעל ראשי.
אני מחייך אליה.
יש רגעים בחיים שאתה כבר מרגיש מה עומד לקרות.
יש רגעים שאתה פשוט משחזר.
כל שבוע משהו אחר, מתחיל באותה הדרך.
היא קמה מהספה, מסירה מעליה את שמלתה ובחזיה ותחתונים מתיישבת למרגלותיי.
התמונה הזו צרובה לי במוח.
שפתיים עדינות, פנים מנומשות, עור לבן ובגדים שחורים.
הצבעים האלה, הניגודיות הזו, הם גם הניגודיות של האישה הזו.
אישה בינארית.
אני מתגעגע אליה.
פעם, כשהיית רוקדת
אלוהים היה נמצא לך בעיניים
ביום שנפרדת ממני
אלוהים, כבר לא היה שם
אבל הריקוד נשאר איתי
הטירוף שלקח אותך
זה אלוהים, הוא בחר אותך
הוא רצה שתהיי איתו
לנצח
אתן באות, אחת אחרי השנייה. חולפות בחיי, ולא מספיקות להשאיר חותם.
את הילדה השארתי מאחור, עם הנער שהייתי.
את הנערה? כנראה נפרדנו בשיא פריחתנו.
הנעימה הזאת, רעש העקבים המטופפים בדירתי הקטנה, מזכירה לי מה אני עושה פה, על פני האדמה.
נשים, להעריץ?
נשים - לאהוב?
נשים לכאוב.
ילדה יפה
את - כבר מאחוריי
זה לא הזמן שלנו
ואת
תמצאי אחר
והוא יאהב אותך
את פגמייך העדינים
ואת לבך המלא
והוא ידע
לנצל כל חלקה בך
כפי שאני ידעתי
בזמננו הקצר
